אין מנעול והשער אינו סגור

סיפורנו מתחיל בעיירה שקטה בה נולדה פסיכה, היפה בנשים. כבר שהיא נולדה הבינו כולם שהיא לא תהיה ילדה רגילה ואכן כבר בשנותיה הראשונות יופייה הלך לפניה ורבים עלו לרגל כדי לראות את פסיכה היפיפייה. כשהיא התבגרה והפכה לנערה, יופייה היא כה רב עד כדי שהוא משך רבבות שעלו ברגל כדי לחזות ביופייה.
תושבי הכפר, המשפחה וההורים היו מאד גאים. מלכים הזמינו אותה לארמונם, אצילים ביקשו את ברכתה ואם היא הייתה נולדת היום ברור שהיא הייתה עולה על דרך המלך מהר יותר אפילו מבר רפאלי ומקבלת חוזים ותמונות שער בכל המקומות החשובים.
כולם היו שמחים, אך הייתה אחת שלא הייתה מרוצה מכל זה- אפרודיטה, או בשמה האחר- וונוס שהיא אלת היופי. מעבר לתחרות שאפרודיטה לא אהבה, היא לא הבינה מדוע בני האדם זונחים את מזבחיה ועולים לרגל כדי לחזות בבת אנוש, שיופייה יפוג ממנה בעוד מספר שנים. "היופי שלי הוא נצחי", היא אמרה, "אלוהי. לא אתן לדבר להמשיך!"
מייד קראה לבנה, קופידון, וביקשה ממנו לירות בפסיכה את אחד מחיצי האהבה המפורסמים שלו שאין מהם מפלט, לא בקרב בני האדם ולא בקרב האלים, ולגרום לה להתאהב ביצור מכוער, במפלצת אהבה, שתגרום לה לצאת למסע אחר אהובה, מסע שירחיק אותה מבני האדם ומעולם הזוהר.
קופידון, כמו כל ילד ממושמע, עמד לעשות את אשר אימו ציוותה, חיפש אחרי פסיכה, אולם כשראה את יופייה, לא יכול היה לירות בה את אחד מחיציו. כשהוא ראה את פסיכה נוכח לגלות שהוא מאוהב בה. בלי חיצים, בלי עזרה הוא התאהב, אך מה עושים? כיצד יוכל לממש את אהבתו מצד אחד ומצד שני לגרום לה להיעלם מעל פני האדמה?
"תחילה ארה בה את חיצי, ואגרום לה להתאהב בי", אמר, ולאחר מכן אראה מה אעשה, אמר וכך עשה. לאחר שחיצו פגע הלך קופידון אל האורקל. האורקל זהו המקום בו בני האדם מתייעצים עם האלים, אך הפעם זה פעל הפוך: קופידון ניגש לאורקל, וכאל סיפר לכוהן על צרה איומה. הוא סיפר כי נחש מכונף עומד לעלות מחר מן הים ולהשמיד כל דבר, כל חי. הוא סיפר כי אסון נוראי עומד להגיע וכי יש רק דבר אחד שיכול להציל את העיירה: צריך להקריב את היפה מכולן- את פסיכה. אך אסור לספר לה את הדבר. עליה להאמין כי עלם חמודות מבקש את ידה וכי כל שהוא מבקש הוא שהיא תעמוד על קצה הצוק, מחכה, כשעיניה קשורות.
כיצד הצליחו בני העיר לשכנע אותה לעשות זאת, בוודאי תשאלו? ובכן, זה היה פשוט כיוון שפסיכה סבלה מתסביך מפורסם בשם "תסביך פסיכה". תסביך על-פיו, דווקא בגלל שהיא כה יפה, אף גבר מעולם לא העז להתחיל איתה, והיא מצד שני החלה לפקפק ביכולתה למשוך גברים לחייה. אחיותיה וחברותיה כבר התחתנו והיא מעולם לא חוזרה, ולכן כשהגיעו אליה ואמרו לה שעלם חמודות מבקש את ידה היא הסכימה, וזאת למרות שביקש שתחכה לו על קצה צוק עם עניים קשורות. לכל אחד הרי יש חסרון היא אמרה לעצמה. יש כאלו המקריחים, אחרים משמינים והמחזר שלי אוהב מסתוריות. להיות על קצה צוק עם עיניים קשורות איננה דרישה גדולה סך-הכול, אמרה לעצמה וקיוותה שהכול יהיה בסדר.
וכך היה: למחרת בצהריים עלה קופידון מן הים בדמות אחרת- נחש מכונף ולקח את פסיכה איתו לארמון. למרות אומץ ליבה חששה מאד פסיכה ממה שצופן לה העתיד. היא ישבה מתוחה, חיכתה, ניסתה שלא לחשוב על הרע מכל והופתעה להרגיש פתאום את זֶפיר, הנעימה ברוחות. הרוח הנעימה נשאה אותה למעלה והביאה אותה אל גן או אחו רך כמיטה, מבושם בריחות נפלאים. כל-כך נעים וטוב היה לה, עד ששכחה מהכול ונרדמה

כשמתעוררת פסיכה, היא מגלה שהיא בארמון, אך לא היה זה ארמון רגיל. פסיכה כבר ביקרה בארמונות ויודעת מה זה שפע ועושר, אולם שפע ואושר כאלו היא מעולם לא חלמה שקיימים. כל מה שהיא רק יכלה לדמיין היה שם: כל סוגי המאכלים, כל סוגי התענוגות, מסאז'יסטים, שמנים ריחניים, בגדים- עכשיו הכול שלה ובשבילה. וזה לא הכול. אהובה מתעלה על כל אלו וגבר החלומות שלה נותן לה אהבה, רכות ועונג כפי שמעולם לא חשבה שאפשריים. ואיך לא? הרי הוא אל האהבה.
לשמחתה אין גבול, טוב לה, וישנם רק שתי מגבלות, שני חוקים בבית שעליה לכבדם:
ראשית, אסור לה להציץ ולגלות את פני אהובה. קופידון רצה שפסיכה תאהב אותו בשל מה שהוא ולא בגלל העובדה שהוא אל האהבה.
שנית, מן הארמון אסור לה לצאת. קופידון ידע שאם פסיכה תצא מהארמון ותפגוש את אימו זה לא יגמר בטוב. הוא ידע שבמקרה כזה אימו תהרוג את אהובתו מבלי להניד עפעף.
פסיכה הסכימה מבלי אפילו לשאול מדוע, ובוודאי תשאלו את עצמכם: כיצד הסכימה פסיכה לכאלו תנאים? ובכן, לפני שתשפטו אותה עלי להגיד שזהו משל, אנלוגיה לחיים וגם אנו כאלו. גם אנו לא תמיד רואים את הפרצוף האמיתי של האהוב שלנו, וכולנו פחות או יותר כלואים בכלוב של זהב, כולנו מוגבלים ולא יכולים באמת לעשות את כל מה שאנו רוצים.


אהבתם של פסיכה וקופידון התעצמה והתחזקה, פסיכה הייתה מאושרת וקופידון שהיה עסוק באהבתו החדשה מיתן את מעשי השובבות שלו והניח לאלים, ובמיוחד לזאוס. הוא הפסיק לירות את חיציו אשר גרמו להם להתאהב בבנות (או בני) האדם, ובכך מנע מבוכות ומהומות רבות באולימפוס.
אך אהבתם הייתה סודית תחת אפה של אימו. בימים הייתה מחכה פסיכה לאהובה שיחזור ובלילות אהובה היה מופיע ומרעיף עליה אהבה כפי שאף אחד לא יכול. את כל זמנה פסיכה בילתה בארמונו של קופידון, אולם לאחר זמן מה החלה פסיכה להתגעגע למשפחתה. היא ביקשה מאהובה שיאפשר לה לבקר את בית אביה ולראות את אחיותיה והוריה. קופידון ידע כי בקשתה תמית אסון על אהבתם, אך לא יכול לסרב לה וביקש כי תשקול את בקשתה שוב.
פסיכה התעקשה וקופידון הוציא אותה בחשאי מארמונו כשהיא עטופה בבגדים ועיניה קשורות, ונשא אותה אל ביתה. כשראו בני ביתה את פסיכה חיה ושלמה שמחו מאד. אביה כל כך שמח לשמוע שהיא מאושרת ושהכול בסדר עד שבכה מרוב אושר. אך לא כולם שמחו בשמחתה. שתי אחיותיה שקינאו באושרה ובעושרה סיפרו לה שלא עם גבר אהוב היא התחתנה, אלא עם נחש מכונף ושמוטב יהיה אם תסרב לחזור אליו.
"כל אחד יספר לך מה הוא ראה באותו יום מקולל", אמרו, "כיצד כולנו בכינו כשראינו את הנחש המכונף נושא אותך, לוקח אותך מאתנו. מדוע הוא אינו מראה את פניו", הוכיחו לה, "אם לא כדי להסתיר את פני הנחש שלו, וכיצד זה שהוא לא נותן לך לצאת לגנים ולטייל מחוץ לארמונו המפואר", שאלו, "ברור הדבר שבשאול היית וכי ניסה הנחש להסתיר זאת ממך. לא ברור מדוע עד עכשיו ניצלת ממוות ואולי ממתין הנחש שתתעוורי כדי שיוכל לטרוף אותך ואת ילדך", אמרו, "אך אין זה משנה עכשיו, את בטוחה כאן, הישארי אתנו".
וכך, ברגע אחד נעלמה האהבה הגדולה מליבה של פסיכה וליבה נמלא בספק ותהייה. כיצד אוכל לחזור, שאלה את עצמה, מיהו אותו אהוב?


פסיכה החליטה לחזור עם אהובה אל ארמונו, אהבתה גברה על החששות שלה והיא המתינה לו כפי שסיכמו. על קצה הצוק חיכתה שוב, כשעיניה קשורות וחששות כבדים בליבה. שוב זפיר הנעימה שברוחות נשאה אותה אל ארמונו של קופידון, אך הפעם פסיכה הייתה פחות רגועה והתהלכה ימים רבים בארמון חסרת מנוח. דבר לא יוכל להרגיעה, שכן בליבה היה ספק.
יום אחד, החליטה פסיכה לעשות מעשה. היא החליטה שהיא חייבת לראות את הפנים של אהובה. "לא אוכל להמשיך", אמרה, "לא משנה מה יהיה המחיר, עליי לראות את פניו, לגלות את האמת, קשה ככל שתהיה".
באישון לילה נגשה פסיכה אל מיטתו של אהובה, הסירה את הרעלה שעל פניו וקרבה את אורו של הנר כדי לראות את פניו. כשראתה את פני אהובה עולמה חשך. לא כי ראתה נחש מכונף, את זה יכלה לשאת, אלא כי ראתה את קופידון, אל האהבה בכבודו ובעצמו. "כיצד יכולתי", חשבה פסיכה לעצמה, "להטיל ספק באהבתי שהייתה ללא דופי, כיצד מעלתי באמונו של אהובי, באהבה שלו, כיצד חשדתי לשווא כי נחש מכונף הינו". פסיכה חשבה לברוח משם, בהלה אחזה בה וכשקפצה לאחור חלב הנר נשפך כל כתפו של קופידון. קופידון התעורר ונכווה: לא רק פיזית כי אם נפשית. קופידון נפגע עמוקות, פניו קפאו והוא קם, אמר את המשפט המפורסם שלו: "במקום בו אין אמון, אין אהבה" ועזב את פסיכה.
לאלו שאינם מכירים את הסיפור ומרגישים את תחושת הייאוש המאפיינת את קלף זה, אומר: אל דאגה! קופידון חוזר ובסופו של דבר קופידון ופסיכה, הנפש והאהבה, מתאחדים.


עצב גדול מילא את ליבה של פסיכה: כל האושר, השפע והאהבה שהיו, כבר לא שלה. היא איבדה את הכול. לחזור הביתה היא לא רצתה אך גם בארמונו של קופידון לא יכלה להישאר, שכן כל דבר הזכיר לה את אהבתה אליו. את רוב זמנה היא בילתה על הסלע ממנה הוא אסף אותה אל ארמונו. כשחלפו הימים וקופידון לא חזר, ליבה אמנם נשבר, אך לא רוחה.
"מה שהיה היה", אמרה יום אחד לעצמה, "לא אתן לאהבה זו להיגמר, את הטעות שעשיתי אתקן, אני אחזיר אליי את אהובי, אוכיח שאני ראויה לאהבתו", גמלה בליבה.
וכך בכוחות מחודשים החלה פסיכה לחפש את הדרך לחזור אל ליבו של אהובה.


פסיכה נגשת מייד לפעולה. היא פונה ישירות לאימו של קופידון, אפרודיטה, מספרת לה את סיפורה, ומבקשת להוכיח את אהבתה לקופידון. אימו של קופידון, מופתעת וכועסת כאחד. "מילא לגלות שפסיכה בחיים", חשבה לעצמה, "אבל לגלות שזו אהבתו הסודית של בני?" חמתה בערה בה והיא רצתה להרוג את פסיכה, אך באיפוק אמרה לה: "לא אוכל לעזור לך, ביתי. טרודה אני בטיפולו של בני ובגלל בגידתך סועדת אני את מיטתו של בני יומם ולילה, דואגת לגורלו, שכן פצוע אנוש הוא. הייתי צריכה להמיתך", אמרה, "אך בכל זאת כדי לא להחזיר פניך ריקם, אתן לך 3 משימות. אם תעמדי בהן את תהיי ראויה להיות כלתי. אך דעי כי בלתי אפשריות משימות אלו", הוסיפה, "אלו הן המטלות שלי, אולם יש מן הצדק כי תעשי אותם את, שכן עסוקה אני בדאגה לבני ולא מתפנה לעשותם, וכיוון שאשמתך היא זו, הרי שמין הדין שתעשי אותן את".
לא אלאה אתכם בטיבן של המשימות, אלא אומר שהיו אלו משימות בלתי אפשריות, לא לבני תמותה בכל אופן. בכל אחת מהן פסיכה תחילה נכשלה, אולם לאחר שכמעט והתייאשה הגיעה עזרה ממקור בלתי צפוי שבזכותה הצליחה במשימות. בסיום שלושת המשימות חזרה פסיכה לאפרודיטה המופתעת כדי לבקש ממנה לקיים את הבטחתה.


פסיכה אמנם מצליחה בכל המשימות, אולם אפרודיטה מבקשת ממנה משימה אחת נוספת. "אין ספק כי ראויה את להיות כלתי", היא אומרת, "אך בני הוא זה שמתחתן, ולחתונתו לא אוכל לבוא מכוערת כפי שאני. ימים רבים, בגללך, אני יושבת ליד מיטתו, מודאגת, בוכה. העצב והדאגה נראים על פני וקמטים מופיעים. אלת היופי אני, ולא אוכל לחתן את בני מבלי לטפל ביופיי. לכן אני פונה אלייך כחמה לכלה ואבקש כי תרדי לשאול ותשאילי מפרספונה את הפודרה של היופי והנעורים הנצחיים שלה".
פסיכה יודעת שאף אחד לפניה לא הצליח להיכנס לשאול ולצאת ממנו בחיים, היא מבינה שזו משימת התאבדות, אך מבינה שגם להתעמת עם חמותה, הנה "משימת התאבדות" מסוג אחר. לכן מחליטה היא למרות הכול לרדת לשאול. "מה שיהיה, יהיה", אומרת פסיכה לעצמה, "אם זו אהבת אמת, אצליח לחזור". אמרה ונכנסה לשאול.


סיפורה של פסיכה מאד נוגע לליבה של פרספונה, אלת השאול, והיא לא רק שמאפשרת לה להיכנס ללא פגע, כי אם גם דואגת שתצא שלמה ובריאה ומספקת לה את הפודרה של היופי והנעורים הנצחיים. פסיכה המאושרת הולכת לחמותה כדי לתת לה את הפודרה, אולם ברגע האחרון מהססת. "מה איתי", שואלת פסיכה את עצמה. "מה עם היופי שלי? הרי אני היא זו שמתחתנת וכל המשימות, הדאגות, הבכי, כל אלו בוודאי שלא תרמו ליופיי. אשתמש בפודרה בעצמי", החליטה. אך לא ידעה היא שהפודרה של היופי והנעורים הנצחיים נועדה לשימושם של אלים בלבד, וכששמה את הפודרה על עצמה נרדמה שנת נצח.
אך אל דאגה. כאן התעורר קופידון, הוא נוכח לדעת כמה פסיכה התאמצה, סיכנה ועמלה כדי להוכיח את אהבתה. ארבע פעמים היא עשתה את הבלתי אפשרי ובשם האהבה הצליחה להיכנס ולצאת מהשאול, דבר שהוא עצמו לא יכול לעשות. הוא השתחרר מאחיזתו של אימו, ירד מהאולימפוס וניגש לפסיכה. "הוכחת את עצמך מעל ומעבר", לחש לה, "עכשיו אני כאן איתך ודבר לא יעצור את אהבתנו"
הוא נתן לה נשיקה, בסגנון סינדרלה, שהעירה אותה ויחד נגשו לזאוס. שם דרש קופידון שיחתן אותם, שיתן לו ולאהובתו את ברכתו ושיגן עליהם מפני אימו. "מדוע שאעזור לך", אמר זאוס, "הרי לא פעם בגלל החיצים שלך אני מסתבך בפרשיות אהבים עם בנות האדם". כאן ענה לו קופידון והסביר לו שזהו אינטרס משותף להם שכן כשקופידון יתמסד, לא יהיו עוד תעלולים.
זאוס הסכים, אמר לשניהם לחזור מחר והבטיח שתיערך חתונה.

קופידון ופסיכה חזרו ביום המחרת, אך מרחוק ראה כבר קופידון שאימו ממתינה להם לצד זאוס. מייד עמד קופידון מול אימו, תוך שהוא מגן על אשתו, ושאל את זאוס: "מה היא עושה כאן?" על כך השיב זאוס שאין מה לדאוג. "חשבתי רבות עליכם", אמר, "והחלטתי שלא תוכל להתחתן מבלי לקבל את ברכתה של אימך, והיא כאן כדי לתת לך אותה. לא רק היא, כל האלים מסכימים לחתונה זו, אבל יש לנו שני תנאים בלעדיהם לא תהיה חתונה".
"ראשית, אנו דורשים שפסיכה תהפוך לאלה. כך נוכל לחסוך ממך ומאתנו כאב וצער: פסיכה לא תזדקן ולא תמות ואהבתכם תחייה לנצח".
"שנית, אנו רוצים שיהיה לפסיכה תפקיד כאן באולימפוס. אנו רוצים שהיא תשהה באולימפוס ושלא תחייה למטה, מה שימנע את היריבות עם אפרודיטה".
כמובן שקופידון ופסיכה מסכימים, הם מתחתנים, פסיכה הופכת להיות אלת הנפש ומאז ועד היום הנפש והאהבה קשורים