בחייאת ג'וני, תתנהג יפה

Morticia - זה באמת דבר שלא יעשה וטוב שאתה מבין את זה.

אני קצת נקרעת בינך לבינה

לא פשוט...

סליחה.

JohnnyBGood - למה להיקרע ביני לבינה? אני לא מנסה להצדיק את מה שעשיתי. התירוץ היחידי שיכול להיות להרמת יד הוא פיקוח נפש. אף אחד בסיטואציה הזאת לא היה בסכנת חיים (היא שליש מהגודל וחצי מהמשקל שלי בערך).

זו הסיבה שאני מרגיש איך שאני מרגיש.

שיתפתי אנשים קרובים אליי במה שהיה, ולמרות הזעזוע הראשוני ( פתחתי ב "הרמתי עליה יד..." ) אחרי ששמעו את כל הסיטואציה אף אחד לא האשים אותי.

זה לא חשוב מי אשם. זה כן חשוב שאני באמת מתחרט על מה שעשיתי ושלא הייתי עושה זאת שוב גם לו הייתי נקלע לאותה סיטואציה שוב, ואפילו אם הייתה שולחת אליי אגרופים.

זה לא עניין של צד שלי ושלה. אין פה צדדים. אני רוצה לעזור לה, להביא אותה למצב נפשי בטוח ורגוע, שממנו לא תוכל שוב לשקוע לאותן תהומות. והיא עוזרת לי להרגיש ככה. בטוח בעצמי.

היא לא פגעה בי בכוונה. אני מבין את זה ומקבל אותה. אני יודע שאנחנו בתהליך (ואולי אתה כל החיים בתהליך אבל אני מדבר על משהו מסוים, שקשור אלינו כלפי עצמינו וגם לקשר) שבסופו הכל יהיה הכי טוב שיכול להיות.

היא צעירה ולא תמיד רואה את הדברים בארבעה מימדים. אני יודע שבסופו של דבר היא תסלח לי, שאת הקשר בינינו אנחנו נצטרך אמנם לבנות מההתחלה (שזה כשלעצמו לאו דווקא דבר רע) אבל שיש לו עתיד.

את כל מה שכתבתי כאן כתבתי כדי לפרוק מעליי וכאילו כדי לבקש איזושהי גושפנקא.

שאני בסדר למרות מה שעשיתי.

שאני לא כמו אבא שלי שלא יודע לבטא את עצמו עם הפה אז היה מבטא את עצמו עם הידיים (ובכמה הזדמנויות גם עם הרגליים).
או אמא שלי שלא יודעת לבטא את עצמה בכלל אז היא עצבנית צועקת כל הזמן.
אני יודע למה אלימות גורמת.

לפעמים אתה כל כך רגיל לא לקבל את מה שאתה רוצה שאתה שוכח מה אתה רוצה.

JohnnyBGood - ובעצם כל זה כן משנה.
אני לא אדם אלים, אני לא גבר מכה, אני לא רוצה יותר לעולם להרגיש את אותה הרגשה שאני מרגיש מיום שישי ושאני מאלץ את עצמי בכוח להיחלץ ממנה.

חטפתי מכות שלא תוך כדי סקס והגבתי איך שהגבתי. אם מקרה כזה יחזור על עצמו אני אדע מה לעשות כי עכשיו, בדיעבד, כבר יש לי אלטרנטיבות. אני יודע מה עלול לקרות אם לא אכבוש את הטבע החייתי-הישרדותי שקיים בכולנו.

אני אוהב אותה. היא אוהבת אותי. אני גורם לה אושר והיא לי.

אנחנו שנינו אנשים מאוד מסובכים ובאיזשהו מקום אנחנו לא מקבלים את עצמינו, אבל מקבלים אחת/ד את השני/ה.
אני יודע שעם מספיק השקעה וסבלנות הקשר שלנו יהיה הכי מדהים בעולם ואנחנו נהיה הכי מדהימים בעולם.

חשיבה חיובית הביאה אותה אליי מלכתחילה. חשיבה חיובית החזירה אותה אליי (אחרי שלושה ימים ניבאתי שנתחתן. זה קצת הבריח אותה לשבועיים... :). כל שנותר לי הוא לחשוב חיובי ולא לפחד.

בכל אופן אני לא מעוניין למצוא מישהי אחרת. אני מרגיש שמצאתי את האחת, את זו שאולי יש טובות ממנה אבל אין טובות כמותה. אם זה לא היה אמיתי אז מה שקרה בינינו כבר היה משלח אותי לבר הפו"פ הקרוב למקום מגוריי (לא נראה לי שיש כזה). אבל אני רוצה אותה ומוכן לחכות גם שנים אם צריך כדי שתסלח לי. למה לי להתפשר על חצי-אושר מופשר במיקרו אם אני יודע שיש פה בעולם את האושר האמיתי?

Morticia - מקום לטעות אחת, בוודאי במקום אוהב שכזה, צריך להיות
גם מקום לסלחנות

קשה לי המחשבה שאהוב לבי יסטור לפניי
אבל הדברים אינם שחור ולבן

בעיקר דבר מהעיניים והלב
בלי להתבלבל לגביי טוהר הכוונה
וכמובן, האהבה

{ואל תעשה את זה שוב לעולם! זה אכן דוגמא טובה לאובדן שליטה... אפילו שבהחלט יתכן שהיא התגרתה...}

שיהיה בהצלחה
:))

JohnnyBGood - מי שלא חזה בסיטואציה מהצד עלול לפרש את מה שנכתב בצורה מוטעית. ( " {ואל תעשה את זה שוב לעולם! זה אכן דוגמא טובה לאובדן שליטה... אפילו שבהחלט יתכן שהיא התגרתה...} " ).

היא לא ניסתה להתגרות בי.
זה היה תהליך של בערך שבוע, שבוע וחצי.
משהו הציק לה, כבר זמן. משהו שלא קשור בי (לפחות במישרין). ניסיתי לחלץ ממנה מה העניין במספר הזדמנויות. (יש לי תחושה שאני יודע מה העניין ואם אני צודק יש לי יד בתחושה הזו, אבל אם הייתה משתפת אותי היינו פותרים את העניין. זה גם היה נפתר מאליו אחרי תקופה של קשר).
היא סירבה לשתף אותי, וויכוחים בינינו התחילו להופיע. אני אוהב לחשוב שאני בוגר (לפחות אני חושב בצורה בוגרת) והשתדלתי להתעלם מדברים כמו 'מי צודק?' ולהתרכז במה שחשוב באמת.
ובאמת כשאני רגוע אני מרגיע כל אדם ב-10 דקות גג.
אבל ביום שישי האחרון לא הצלחתי להירגע (ויש לציין גם שאני בתהליך גמילה כבר שבועיים).
אז כשראיתי שאני נגרר לוויכוח ואני מתעצבן יצאתי מהאוטו והלכתי הצידה לחמש דקות.
כשחזרתי לאוטו מצאתי אותה במצב קטסטרופלי.
עצם העובדה שעזבתי אותה גרמה לה להיכנס להיסטריה. הייתי רגוע והצלחתי קצת להרגיע אותה, אבל לא מספיק וראיתי שאני שוב מתערער. יצאתי שוב מהאוטו, אך נשארתי לידו. היא יצאה מהאוטו והתחילה ללכת. הלכתי אחריה כשאני מנסה להבין מה קורה והיא התחילה להכות בי מההיסטריה. היא סטרה ובעטה בי. אמרתי לה להפסיק, הדפתי אותה מעלי אבל היא המשיכה ביתר שאת. פתאום יד ימין שלי התרוממה מעצמה וסטרה על לחיה. על הלחי הכי יפה בעולם.

הבנתי מה עשיתי והרגשתי כעס עצום על עצמי, שאותו פרקתי על ברז כיבוי מסכן שעמד שם (ועדיין עומד שם. אני יצאתי עם נקע ביד וברך נפוחה לכמה ימים). אז התיישבתי על הרצפה והתחלתי לבכות. לא ידעתי מה לחשוב, כל כך הרבה רגשות. היא חזרה לאוטו וקראה לי לחזור. היא חיבקה אותי. היא נהגה לביתה כשרוב הדרך אני בוכה.

חשבתי שהחיים שלי נגמרו באותו רגע.

גם עכשיו הדבר היחידי שמונע ממני למצוא בניין גבוה ונאה (למשל הבניין שאני גר בו) זו המחשבה שהיא תסלח לי. שיש שם אישה בשבילי ושיש מישהי שאני הגבר בשבילה.

אמרתי לה שהפחד הכי גדול שליווה אותי (לפחות משנות ההתבגרות ועד לפני כמה חודשים בערך, קצת לפני שנפגשנו) הוא הפחד להישאר לבד. בשבועיים האחרונים צץ לו הפחד לאבד אותה.
עכשיו כבר אין לי ממה לפחד. כשנחזור להיות יחד אני לא חושב שמשהו יוכל להפריד בינינו.
בכל אופן, יש הרבה דברים בעולם שחשובים לי אבל לא מצאתי שום דבר אחר בחיים האלה שהערך שלו מתקרב למה שיש לי איתה.
אנחנו מדברים אחת/ד עם השני/ה. היא אומרת שלא תסלח לי לעולם אבל אני חושב שקצת זמן ופרופורציה כן יעזרו.

יש לי עוד הרבה לחלוק איתכן/ם קוראיי/ותיי הנאמנות/ים.
בהזדמנות.

Tiny lady​(לא בעסק) - וואו.
אני מאוד מקווה שאם היא קוראת את מה שכתבת, היא תסכים לפחות לשבת לדבר.
אני הייתי סולחת...

JohnnyBGood - אני לא חושב שהיא קוראת את מה שכתבתי כי היא לא גולשת באתר הזה. את כל מה שכתבתי פה כבר אמרתי לה. אני מאמין באמת שבסופו של דבר היא תסלח לי. אני אחכה בסבלנות...