כשהיא כתבה לי "אני נועלת אותך מחר" עלתה בי התרגשות אמיתית. לא יודע למה, זה הרי כמעט אינפנטילי. אבל זה ריגש אותי. אולי נחזור לזה בהמשך. הערת אגב: אם אתם רוצים להיות נעולים לזמן ארוך, תשקיעו בכלובון של הביוקר. אני כותב את המילים הללו בזמן שכלובון של העלי אקספרס מגרד וצובט את היקר לי מכל. אל תהיו אני. אל תהיו אינפנטילים.
לכאורה זה זמן אידאלי להיות נעול... או זמן מאוד לא אידאלי. תועפות הריטלין שאני עושה (במרשם, במרשם), זה שהפסקתי לעשן, הלחץ היומיומי, אולי סתם הזקנה, שמים את הליבידו שלי במקום מאוד נמוך. אני מרגיש שאני יכול לא לגמור ימים ושבועות, מצד שני מה הקטע אם לא סובלים? יודעים למה אני מתכוון?
ועם זאת... כשהיא אמרה "תחכה לי נעול" הליבידו שלי הרים ראש כאילו חללית האם קוראת לו. אני מאוד סקרן לגלות מה היומיום עם הכלובון הזה יעשה לי. מצד אחד אין שום דבר מחרמן בחוסר הנוחות שהכלובון העלוב הזה מספק לי. מצד שני, כשהיא הוסיפה את המפתח לצרור שלה הרגשתי מאוד שלה... owned, כמו שאומרים. מאוד קטן ומאוד במקום ומאוד נעים. היא טוענת שתוך כמה ימים אני כבר איילל. אני תוהה אם זה יהיה כמו בפעם היחידה שביליתי נעול, לפני כמה שנים, בתקופה יותר פורה ליבידינלית, שכל בחורה יפה ברחוב שלחה גלים של עונג וכאב במפשעה שלי.
אני מקווה שכן.
אני אעדכן כאן מדי פעם. אני רוצה שתהיו חלק מהמסע שלי, לא משנה כמה ארוך הוא יהיה. אני מקווה לעניין קצת, לחרמן קצת, לשעמם פחות. בואו נראה לאיפה זה הולך.