באנג'י בלי חבל

אומרים שחתולים מריחים מוות שמתקרב.
ובליל שבת, חתולה ברחוב דיברה אלי.
עמדתי עם היין הקפוא ביד, חיכיתי לשאר, והיא נעצרה לידי, נעמדה בין רגליי, הרימה את ראשה אלי ודיברה. לא הבנתי מילה.

בשבת ב- 14:00 כבר ידעתי שהוא איננו.
עשרה ימים לפני ששעון החול שהפכו הרופאים ליד מיטתו, היה אמור להפסיק את זירזופו האיטי.

עצרתי את הרכב לכמה דקות. שיחה קצרה, בעיקר טקניקליטי'S שכאלו
ואז, קדימה, אל המרחב. מסיבת יום הולדת מחכה.
היה לי מוזר.
פגמיהם של כל האנשים מסביבי צרחו את נוכחותם בקולי קולות. גם שלי.
אבל, זה היה נעים ונוח ומנחם הרבה יותר מלספר למישהו.


בלילה, מסיבה.
מוחיטו קפוא, מוזיקת אייטיז מונוטונית ושמחה, היכל אפוף בלחות תל אביבית דביקה של בדים סינתטיים, אלכוהול והבל פיו של הים, ואני רוקדת.
מסמסת למישהו, מזמינה אופציה להמשך הלילה, נענית בשלילה.

ממשיכה לרקוד.
מזיעה בקולקטיביות של אהבת קיץ נוסח צביקה פיק
לרגע עולה בי זכרון לילות צמח של שלום חנוך, גידי גוב, משינה ויהודית רביץ
שבאמת לא משנה עם רקדת, העיקר שאהבת.
ואהבתי אתמול בלילה.
את עצמי.

עשרה ימים לפני התכנון.

החיים הם מה שקורה כשמתכננים תוכניות.
גם המוות.

עשרה ימים שהתפנו לי בלו"ז.
אחרי שאצליח לבכות, אני אמשיך לחגוג.