באנג'י בלי חבל

הכי בעולם אני שונאת לעבור דירה.
לקפל את החיים לארגזים לפי נושאים, לנקות מהם אבק, ולמיין, להעיף, לזרוק, לשמור, לעטוף, לפרק להתאים הכל לגודל 80X60 לכל היותר, לרשום, לסמן ולהכניס לרכב.

לא קשורה קראתי לעצמי, כשאני הכי נקשרת בעולם. למשפחה, חברים, שכנים, חפצים, מקומות ופינות.
מוקפת עוגנים בעלי וחסרי משמעות בו זמנית שהמשותף לכולם, הם מתאימים לארגז 80X60.

שונאת התחלות חדשות. אוהבת להרגיש במקום שלי. אוהבת את הישן, המהוה, המוכר.

אני אורזת, באותו אופן שאני מסדרת את הבית. הריסה לצורך בניה.

שופכת הכל על הרצפה, מרוקנת מדפים ומתחילה לעבור פריט, פריט. לאט.
מנקה אבק, מביטה, מתלבטת אם לשמור או לא, עוטפת בזהירות ממלאה ארגז עד שמרגישה חנוקה.
ואז נחה.
מדלגת בין המרצפות שעוד נותרו פנויות, עד למחרת.
כל יום ארגז. אז מה אם כל תכולת המדפים כבר על הרצפה? עוד חודש וחצי הם יהיו בבית חדש.
אני ארגיש בו בבית, כשהוא יתחיל להיות ישן.