באנג'י בלי חבל

אורטופד קצב סאדיסט. זה מה שהוא.

קודם הוא צעק עלי לא להתעסק עם המזגן ולא להסתובב בחדר קבלה.
ולי היה חם. חם מהדרך, חם מההמתנה, חם מאותו היום כולו.
הלכתי לשבת בפינה ולהזיע את עצמי עד שיגיע תורי.


כשהוא ראה את היד נדלק לו ניצוץ של כיסופים בעיניים. הגבות שלו התרוממו והוא שלח מי מבט אלכסוני מעל מסגרת המשקף.
- ברור לך שיש כאן משהו לא במקומו. זה מחייב ניתוח.
מבט אחד על הפנים שלו, הנה ילד שקיבל רובוטריק חדש. צעצוע. אני.
הבן אדם נדלק מהמחשבה על ניתוח.

שבוע אחר כך, הגעתי. חתמתי. תכשיטים נאספו, שערי כוסה
ידיים שאני לא מכירה הפשיטו אותי מבגדי ועטפו אותי בכותנה ירוקה בהירה ורכה ועם הרבה שרוכים.

הוא כיסה הכל בסדין ירוק כהה, וידא שהסדין מסתיר ממני את הראיה והתחיל לחתוך.
מושך בבשר ואין כאב, אבל, תחושת לחץ ומשיכה שמתחילה בין האצבעות ונגמרת עמוק ליד המרפק.

אני רוצה לראות!
-אל תפריעי ואל תזוזי!
אבל, אני רוצה לראות!
-זה לא עניינך.
זו היד שלי שמונחת בין אצבעותיו, זה הבשר שלי שהוא חותך וזה לא ענייני.
לכי תתווכחי עם איש עצבני שמחזיק אותך ביד אחת וסכין בשניה.
יצאתי משם אחרי יותר מדי שעות צום ועם יד בגודל של מייקל טייסון. עם הכפפה.

ועכשיו שלושה שבועות עם יד אחת קשורה גבוה.
לא קשורה, עלק.

מישהו ניסה פעם לשים חזיה או להוריד שערות ברגליים עם יד אחת?
או סתם להקליד את הפוסט הזה ביד אחת?