באנג'י בלי חבל

היום, על חלקת הקבר בזמן גילוי מצבה ואחרי שנאמר הקדיש
ראיתי מזווית העין את סבתא מסתודדת עם עדת הפולניות מארגנטינה
הן, מרגע שנאמר הקדיש, כל כולן עסוקות בחיים.
המתים? ויש הרבה ברוך השם, הם כבר מתים.

אחרי הזכרונות, הסיפורים ולפני הנסיעה הביתה לסעודה
היא נגשת אלי בדחילו ורחימו, עם עט וחתיכת נייר חום שנקרעה מעטיפתו של כריך בידה,
-אני יכולה לתת למרים את הטלפון שלך? האח של הכלה שלה פנוי.
מסתכלת עליה ולא מסוגלת לבאס אותה, היחידה שעוד לא אבדה תקוותה לראות אותי נשואה
רק על האופטימיות מגיע לה פרס.

כן, את יכולה.
ומגדילה לעשות ונותנת לה כרטיס ביקור, שחס ושלום לא תרשום על נייר שמנוני שנראה כאילו כבר ממילא הלך לאיבוד

ואחר כך, שהיא ניגשת לעדר חברותיה, שעמד מן הצד צופה, ספק חרד וספק ממתין בשקיקה לאיזו סצינה.
כל מה שרציתי לומר לה היה; סבתא, תשאלו אם הוא קושר...