באנג'י בלי חבל

שוכבת מנסה להוציא את המיטב מהכרית
לעצום עיניים ולהרדם.
אבל הרעש משגע אותי.
עד שהעיניים נקרעות בתמיהה עגולה.

גשם.
יורד גשם.
והרבה.

פותחת חלון ועומדת כל כולי בחוץ.
העננים שמונעים מהתאורה להתפזר לחלל והטיפות שמחזירות שברירי אור הופכים את הלילה לבהיר, אור ורוד צהוב ורך.
העלים שהפכו נוקשים מאבק מתכופפים מכובד משקל המים.
הילדים שחזרו מבילוי של לילה לפני עוד חופש עומדים למטה ומרימים ידיים בתנועות אוירון,
הם נראים כאילו מעולם לא ראו גשם.

כל שנה, בגשם הראשון, אני חווה את ההרגשה הזו של חידוש, של הפתעה, של גילוי, כאילו, גם אני מעולם לא חוויתי לפני כן גשם.
והגשם הזה, טיפות ראשונות שכולאות בדרכן למטה את אבק ומנקות את האויר, פתח אצלי גם את הברז האישי. בכיתי את האבדן, את השבריריות, את החיים והמתים. בכיתי את השגרה, את השינויים, את החוסר וגם את האונים.
חלק מהאבק הוסר.
השאר, גם הוא ירד. כי ככה החלטתי.
תהיה לי שנה יותר טובה מהקודמת. כי ככה החלטתי.


עכשיו, אחרי שפתחתי חלונות לחזות בפלא ולנשום אותו ואחרי שבכיתי אותו, כבר יהיה לי קל יותר להרדם. נו טוב, זה גם כי פחות חם.
גשם ראשון.
אוהבת.