באנג'י בלי חבל

כשהשתחררתי מהצבא, אחת התהיות הקיומית שלי היתה; איך אני אדע שהגיעו החגים?
עד אז, היה מישהו שטרח לציין, לספר ולדאוג שאחגוג, ובתור מי שמאד אוהבת שאומרים לה ומתי לעשות,
הטרידה אותי מאד המחשבה של איך לעזאזל אני אדע שחג?! אף אחד לא סיפר לי שמבוגרים יודעים מצוין מתי כל חג.

אם לא בגלל תווי השי בעבודה, אז בגלל סידור החופשות,
אם לא בגלל סידור החופשות, אז בגלל הבייביסיטר לילד,
אם לא בגלל הבייביסיטר לילד, אז בגלל הפקקים בדרך אל, בדרך מ...
אם לא בגלל הפקקים, אז בגלל התורים בסופר, הבישולים, הנקיונות, הכביסות, הקניות, המתנות, האלרגיות, הלחץ, המבצעים, ובעיקר בגלל הפרסומות!

אז איך תדעי שפסח? זה זמן הפרסומות לחמרי הניקוי, מוצרי צבע, רהיטים, מוצרי חשמל לבנים וחופשות...
פסח הוא חג השעבוד האולטימטיבי. שעבוד לקניות, למראית עין, למשפחתיות,
למוכרחים להיות שמח, כי בא אביב ואביב זה זמן טוב לשינויים או לפחות לרמונט בבית.

מה השתנה הפסח הזה? הפסח הזה כולו פרידה.
פרידה מבתים, פרידה ממשפחה, פרידה מחיים מוכרים, פרידה מעצמאות, פרידה משעבוד, פרידה ממקומות ומדינות.
התחדשות? אביב? שינוי צמיחה? האובך בחוץ הוא תמצית הפסח הזה. מדבר של אבק מצות טחון דק שנושא בחובו את ריחות הבשר החרוך שבקרוב ימלאו את ארצנו. זבח יום העצמאות...


ואם כבר פרידות, החלטתי להפרד מהרגל מגונה.
לא. לא הפסקתי לעשן. ואני עדיין מעדיפה את הערק שלי עם אשכוליות (למרות שתוספת קרנברי'S, זה גם לא רע)
נפרדתי מהרגל מגונה אחר.

שנים של כביסה ביד, בפיילה, באמבטיה. עם מרכך, בלי מרכך, עם סחיטה, בלי סחיטה. כיבסתי ביד. הכל. כמעט הכל.
אחרי שנים של כיבוס בגדים ביד ושליחת לבנים, מגבות ומצעים לאזור הכאוס שנקרא; ההורים.
אחרי שנים בהן בזבזתי עשר דקות תמימות בבוקר שלפני היציאה לעבודה, בבהייה בזוג תחתונים ובתהייה למי מבין בחירות ליבם של אחי, הם עשויים להשתייך ולמה לעזאזל אבא שלי חשב שהם שלי, לא עוד!

השתעבדתי. שוב. בעצם, הארכתי את תוקף ההשתעבדות בלפחות עוד חצי שנה.
יש לי מכונת כביסה.

ואולי זו כל המהות של הפסח.
אנחנו לא מספרים את סיפור שחררונו מעבדות. אנחנו מציינים סימבולית את הבחירה שלנו בהשתעבדות.


בא מישהו, שמע את עונינו וצעקתנו ( בכל זאת, עבודה פיזית, מעולם לא הייתה הצד החזק שלנו) אמר, 'אחרי' או בעצם, Follow this cab , והצביע על משה ועדר שלם מבלי לשאול 'לאן?' או 'למה?' צעד בטור (כמעט כמו מבצעי החג ב'מגה') אל הכלוב...

היה קשה? היינו רעבים? צעקנו. הוא הקשיב.
לא ראינו את הדרך? הוא שלח את מחלקת אותות ואפקטים מיוחדים.
הוא היה רגע בממתינה או עסוק במשהו אחר? עשינו דברים שהוא לא אהב. חטפנו.
ארבעים שנה של אילוף במדבר. היה צריך לנסות ארבעת אלפים.

ומאז, אנחנו עם במנטליות סאבמסיב.
קשה לנו? צועקים והוא שומע. אנחנו לא בסדר? הוא מעניש.
אנחנו משתדלים מאד לרצות אותו, שכחנו בכלל אפשרות של להיות בלעדיו
הנה, לעונה אחת, ניסתה מכבי ת"א, שיטה שונה מאשר "אין עוד אחד מלבדו" ותראו מה קרה!
(לא! לא התכוונתי לפארקר, למרות שריחופיו מעידים על קשרים חזקים במקום גבוה במעלה המאטריקס).

הוא הזהיר אותנו ממלכים, משליטים ומשופטים שלא עברו אצלו הכשרה.
אבל היינו חייבים לנסות, הרי כל המהות היא למתוח גבולות, לא? במיוחד כשמדובר באדון אחד ונצחי.
בעצם, כל כך התרגלנו שהוא שם, שגבולות בכלוב שנקרא ארץ הקודש הם כל כך גמישים.
(תנו לישראלים לצייר מפה סכמתית של הגבולות. לא תמצאו שתיים זהות... ככה זה שגבולות תלויים בשאלה היכן נולדת, היכן שרתת, נוכחות בשיעורי גאוגרפיה ומי היה שר החינוך באותה תקופה.)

התרגלנו.
שכחנו שהוא לא מופיע מיידית.
שהוא לא רק שם בשבילנו
שיום עבודה של הבוס יכול לקחת כמה עשרות שנים.
כשהוא יבוא לבדוק מה עם הסאב הנבחר, הוא כל כך יכעס שהוא בטח ישחרר אותנו.
אלוהים יודע מה נעשה אז...