אולי כך נוכל להגיע לאן שהו.. קוראת את הבלוג של "השליטה" ואני מודה שייש בי סוג של קינאה (בריאה אני מקווה) לאהבה שלה עם אהובתה אני רוצה גם..
אני בתוך מקום דביק של תיסכול וחוסר אהדה עצמית רע לי עם עצמי ואיפה שאני נמצאת לא רוצה את כל הפחד הזה שמסרס אותי והיד שלי היא זו שחותכת בי בבשר שמדדממת וצווחת ורוצה קצת שקט ומקום משל עצמי. מפחיד אותי שאמי מוצאת את עצמי במקום הזה שוב אותו מקום מוכר להחריד שבו אני לא אדונית לעצמי שאני תלויה באחר מכיוון ששם תליתי את עצמי
וגם אחרי שהבנתי קצת איך ולמה אני עושה את זה, כשהבנתי שהחוסר אבא הוא זה שמחזק את ידיי הפוצעות בי ובבני זוגי מתוך רצון ילדותי לפיצוי אגואיסטי על מה שאותו אבא לא הייה כדיי לתת.
המקום שבו אני זורקת את האחריות לחיי והחלטותי מן החלון ומבקשת/דורשת מאיש שאיתי שיסדר וידביק מחדש את החתיכות ולא ישכח לאהוב אותי וחס וחלילה לא יכעס כי אני ילדה קטנה ומפונקת שלא יודעת אחרת..ואני שוב פה במקום המחורבן הזה לא יודעת ממש איך לצאת ממנו חסרת סבלנות ולא נעימה, רוצה שנו.. כבר!!
אז נכון אני מחפשת עבודה בנרות ומקווה לטוב, בדרך מזניחה את הבית ויושביו מסתתרת מן העולם בתוך הבועה שלי ומתפלאת שייש מתח בבית.
ובא לי ולא בא לי על האיש, יש ימים שהדברים היחידים שאני רואה הם רק החסרונות שלו ונעשית רגיזה ונוראית חסרת מנוחה ומפנטזת על מקומות אחרים "כאילו" טובים יותר.. אבל אני לא יכולה לעצור הכל פתאום ולהגיד פוס שוברים את הכלים ולא משחקים.. יש נסיבות ומחויביות שצריך למצוא להן פתרונות. יש את בעיית ה"אין לך כסף בשיט!! אחותי תתעוררי!" את לא הולכת לשום מקום חוץ מלרחוב כרגע. קחי אחריות על עצמך וצאי מזה כבר..
יש ימים שאני כל כך עמוק בתוך הרחמים העמיים שבא לי להקיא מעצמי. יש ימים רבים מדיי ששוט ההלקאה העצמית הוא כבר כל כך חלק ממני שאני כבר לר רואה איפה הוא מתחיל והיד שלי נגמרת .
הוא כל כך מוכר ונוח.. מה אני אעשה בלעדיו?
באיזה מקום אני רוצה שהאיש יחזור ופשוט ירביץ לי (הוא מעולם לא עשה זאת ואני מאמינה שלא יעשה גם אם אתחנן) כי אני מרגישה שזה מה שמגיע לי. רוצה סקס ונילי לגמרי איתו רוצה שיחבק וילטף אותי שארגיש אותו קרוב שלא יגיד לי להפסיק לבכות.. יאהב אותי ברכות וקרוב קרוב שינשק אותי ויקח אותי ברכות אח"כ שיבוא הסשן או אחרי הסשן שאז אני באמת רוצה יד רכה
שיחזיק אותי קרוב וילטף אותי עד שכל השדים ירגעו שאני שוב ארגיש בטוחה בו. לא יודעת איך לבקש המילים לא יוצאות לי מהפה.. עוד פעם אותו הפחד. הפחד לאכזב אותו את עצמי שאני לא מי שהוא רואה כשהוא מסתכל עליי.. אני לא רואה אותה עכשיו ואני לא ראיתי אותה כבר לא מעט זמן.
איפה היא האישה הנפלאה שהוא רואה כשהוא מסתכל עליי? לא מוצאת אותה
רק המספריים שאיתן אני גוזרת לעצמי את הכנפיים בבוקר והדם על הידיים שלי והיאוש התיסכול והאכזבה זה כל מה שנשאר לי עכשיו.
כמה קל לנו להכיל את הגועל והפחד התיעוב העצמי הוא כזה מוכר. דווקא הדברים היפים שלנו הם הקשים לקבלה קשים לשמירה וליישום איפה הם איפה אני מסתירה אותם מעצמי באיזו מגירה ואיפה הסתרתי את המפתח לאותה מגירה? למה אני קושרת לעצמי את העיניים ואת הידיים ומונעת מעצמי אושר?
אני יודעת שהכל שם המפתח והמגירה הנכונה הדרך לשם הכל אני יודעת שנמצא שם ועדיין אני לא נותנת לעצמי מנוחה עסוקה בלשפוט ולהיות קשה לעצמי לא משחחרת מילימטר ואז עוד מתלוננת..
אני צריכה ללכת מכות עם עצמי כמו במועדון קרב ולשחרר לעצמי קצת מקום בפנים מקום של שקט של סובלנות ומחילה של אהבה ורכות
נמאס לי מכל האננות המיללולית הזאת.. אני אשמח לתגובות ובטח אהנה לענות את עצמי כשהן לא יגיעו בקצב שאני רוצה.
לפני 18 שנים. 6 באוקטובר 2006 בשעה 17:54
