והיא עולה לגג

"כשתלכי אני אשים את השיר הכי עצוב בעולם
ואקרא למותי שיבוא במהרה, ואשנא את האיש
שיבוא ויאמר לי שזה יעבור, ושזה לא נורא
השמש תחסוך מראשי את קרניה
ציפורים יסרבו לזייף את שירן
בכל עץ שאגע, יהפוך לשלכת
הפרחים יקמלו לשקיעה אדומה.
אני ארכיב משקפיים כהות ושחורות
לא אכיר את העיר שידעתי שזמן רב
ארקום לך שבילים של דמעות לרגלייך
והלב שוב יזכיר לי איך שהוא נעזב
ובלילות אני אחלום, שאני לוקח את ידייך
ואומר לך טעיתי, מבקש ממך סליחה
ואת סולחת ואת מחייכת
ואומרת אני אוהבת אותך.
ואז אנו פורשים את כנפינו, כמו מלאכים
לבנים ויפים, ויוצאים לטייל על שביל החלב
בלילה מלא כוכבים, אבל האבירים לקחו
כבר את כל הנסיכות ודהרו אל עוד אופק מתוק
הסופים הטובים נסגרו בספרים
אגדות נשארו אגדות
ואם תראי פעם קבר שעליו חרוט
"אני מתגעגע", תדעי שזה אני
ושהפסקתי לבכות."