עד לא מזמן הרגשתי במגמת עלייה - כאילו לא משנה מה עלול להפריע לי להשיג את מטרותיי, אני אשיג אותן בסופו של דבר. כעת אני מרגישה ההפך, ותורמים לכך כל כך הרבה דברים שקצרה היריעה מלמנות את כולם.
הירידה החדה במצב הרוח שלי החלה לא מזמן, כשהמצב בבית הדרדר, אבל היו לי כמה דברים שהרגשתי שמחזיקים את הראש שלי מעל למים או ביצת החול הטובעני ששקעתי בה. היתה לי את הלהקה (עוד יש, אבל בגלל סיבות כאלה ואחרות אנחנו עובדים במתכונת מצומצמת), היה לי מאסטר (עוד יש, אבל אנו ממעטים כל כך להיפגש שאינני מרגישה קרובה אליו כבעבר), ויותר מזה, היתה לי איזו שהיא תקווה לאהבה. אבל גם זה נגמר, כשהמצב הנפשי שלו הדרדר לכדי כך שאינו יכול לאהוב אותי והותיר אותי פשוטו כמשמעו שבורת לב... הייתי בטוחה שמשהו טוב קורה בינינו, שזה מתקדם לכיוון חיובי. לא היתה לי סיבה אחרת להרגיש כך, כל הסימנים הראו זאת.
הרוח שלי שבורה.
אני מגיעה לעבודה החדשה בחוסר רצון ומצב רוח בעקבות כל הדברים שקורים לי לאחרונה - וזה ניכר. לא נראה לי שאני אחזיק בעבודה הזו זמן רב אם אני אמשיך בהלך הרוח שלי, אבל אני לא מצליחה לצאת ממנו. לכמה רגעים במשך היום אני בסדר, ואז עולה וצף כל החרא ששקע בי היטב. נזכרת כמה אני מתגעגעת לבחור שלי, ואז נזכרת שזה לא עוד. נזכרת שיש אצלו בקבוק של שמפו ומרכך שלי ומקווה שהוא מתגעגע אליי למרות כל מה שהוא אמר עד כדי כך שהוא רץ להסניף את הריח המוכר שלי. ואני מקווה שהוא קורא את השיר שלי ונזכר כמה הוא התרגש ממנו.
אני נזכרת שאת הסשן האחרון עם מאסטר לא יכולנו לקיים, וכמה זמן עבר מאז הסשן האחרון שלנו... נזכרת איך נקרעתי מזה, ואיך נקרעתי מגעגועים וסבלתי מהריחוק בינינו רק לא מזמן. כמה אני צריכה סשן, ואני יודעת איך אני אתפרק מדמעות כל שניה, דקה, רגע - כמה המגע שלו ישרוף לי את העור, את הלב, את הנשמה.
נאחזת במה שאין לי להיאחז בו, יודעת שיש מחשבות שאסור לי לשתף אתכם בהם - שאסתכן בלאבד הכל ובעצם כלום. זו כבר לא תוגה, זה לא עצב חולף... זה מרה שחורה שאין לי יכולת מינימלית לצאת ממנה.
כלו כוחותיי להילחם בזה לאפס.
מגדלנה
לפני 17 שנים. 17 באוגוסט 2007 בשעה 20:04
