לפני כמה שנים החלטתי לגלות את עצמי. הייתי בת 16, ורוחניות היתה חשובה לי בצורה שהיום נראית לי אולי מוגזמת. אטאיסטית מוחלטת שכמוני, כזו שלא מאמינה בדבר מלבד עצמה... מצאתי עצמי יושבת בקורס מדיטציות שאירגן חבר יקר שלי, מקלפת שכבה אחר שכבה מהקליפה שלי שמורכבת מאפידרמיס - תאים על גבי תאים של עור, נימים, ורידים, ועוד תאים שיוצרים את איברי הפנימיים, אלה שניראו לי כל כך חסרי חשיבות בזמנו, ואולי עדיין. חפרתי בנבכי נשמתי, נברתי במכאוביי, למדתי לשחרר אותם, לבכות אותם - דמעות של דם מתוך עיניי, נהרות שלא פסקו בכל שיעור, שיתפתי 8 זרים גמורים שעברו את הקורס יחד איתי ביותר ממה שרציתי ויכולתי נפשית לשתף אותם, ייתכן שהבהלתי אותם. כשהקורס נגמר, ניגש אליי החבר, ואמר לי דבר אחד - "את ילדת אינדיגו".
עברו השנים, לא טרחתי להבין מה זה "ילד אינדיגו" עד ששוב מישהו - מהאתר - אמר לי שאני ילדת אינדיגו. פלאשבקים לשנים אחורה, לימים של הקורס. לא רציתי לגעת בזה, לא שזה היה פצע פתוח, אבל בזמנו פחדתי פחד מוות מעוד הגדרות משונות למי שאני והפחד התעורר שוב. הרי אני יודעת מי אני, לפחות עד לגבול מסוים. ואז ניגשתי למי שאמורה להיות מומחית לנושא הזה מבלי להגיד לה שאנשים רבים (מעבר לחבר ואותו אדם מהאתר) אמרו לי שוב ושוב את המושג הזה מבלי שאבין אותו. טענתי שאני רוצה לדעת מה זה בשביל "עבודה"... פחות או יותר אחד הדברים המטומטמים ביותר שיכולתי להגיד למישהו שאמור להבין בזה הרבה, הרבה יותר ממני או מכל אחד אחר. נפגשתי איתה כמה פעמים, כל פעם היא הסבירה לי יותר ואני בלעתי בשקיקה כל מה שהיא אמרה לי. ואז זה הכה בי - אני ילדת אינדיגו. לא ייתכן שאנשים שעוסקים בנושא סתם אמרו לי את זה. לא יכול להיות שכולם טועים.
באיזה שהוא מקום זה חשף אותי, כל ההגדרות הפסיכולוגיות ששנים ערמו על הגוף הקטן שלי התחדדו לדבר אחד שהסביר לי למה אחרים לא יכלו להסביר אותי, ובחרו שמות שונים ומשונים מספרי הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה כדי לתת לילדה שם, או לפחות לתסבך אותה קצת יותר. המושג הזה מחייב, יש לו שליחות... ולא רציתי בשליחות הזו.
מה זה בכלל "ילדי אינדיגו"? אומרים עלינו שאנחנו התקווה לשלום, שאנחנו נועדנו לנקות את העולם מהתחלואות החברתיות שלו. תראו לי ילדה בת 19 שרוצה בהגדרה ה super heroית הזו מלכתחילה. אני רק רציתי להניח לעבר שלי ולא לנבור בו עוד, להשלים איתו, ולא לתעל אותו למטרה כזו, נעלה ככל שתהיה. ידעתי שאני לא היחידה, אבל אם רבים כמוני נכשלו איפה שאני עוד לא התחלתי (למרות שאת שנות התיכון שלי העברתי בפעילויות חברתיות רבות, מנוער מר"צ, תנועת נוער גאה "הצבעים שלנו" ועד התנדבות עם ילדים ונוער מפגרים), לא חשבתי - ולמען האמת עוד לא חושבת - שאני מסוגלת לזה. לקיתי במה שמה שמדריכי ילדי אינדיגו קוראים לו אפאטיות, כי לא פיתחתי ולו דבר אחד מהדברים שמנכסים לילדים כאלה.
מגדירים אותנו כבעלי רצון חזק, יצירתיים ואומנותיים, אם זה ציור, פיסול, מוזיקה ושירה, גם אינטואיטיביים מאוד, מתבודדים, כבעלי נטייה להפרעת קשב וריכוז (ADD), משתעממים בקלות, יוצרים קשר מהיר ובלתי אמצעי עם בעלי חיים, נוטים לדיכאון ומעניקים תחושה שהם "נשמה ותיקה"... ומי שמכיר אותי יודע שאני עונה לכל אלו ויותר. תחשבו ששנים גדלתי במחשבה שאני דפוקה עד היסוד בגלל מה שעברתי בחיי (לא שכיום זה לא נכון, אבל עדיין) ולא כי נולדתי להיות כזו (הזוי, או מה?).
ולהשלים עם גורל כזה וחיים כאלה, זה לא קל. אבל השלמתי עם זה בשנה האחרונה וקיבלתי את עצמי על כל הכיעור והיופי שבי.
מגדלנה
לפני 17 שנים. 8 בנובמבר 2007 בשעה 17:27
