אני לא אני בימים האחרונים, והפעם זו לא ההתנהגות של אבא שלי שגורמת לי להרגיש מסוגרת ומדוכאת אם כי המצב הבריאותי שלו, שממשיך להידרדר משנה לשנה כי לאיש כבר לא אכפת מהבריאות שלו בטוענה שהוא זקן מידי לשנות את חייו.
שבוע הבא הוא עובר את הצינתור המי-יודע-כמה שלו, ואם זה לא מספיק - אז זיהו גידול על עמוד השידרה שלו ולא מוכנים אפילו להסיר את הגידול לביופסיה מפאת הגיל שלו, המצב הבריאותי הלקוי הקיים שלו, וכי אם הוא ישרוד ניתוח להסרה (מה שלא סביר שיקרה) - ייתכן וייצא משותק לחלוטין.
עם כל זה שהאיש הזה, שמתהדר בתואר אבא אבל רחוק מלהיקרא "הורה" פגע בי מאז ומעולם, הוא בכל זאת אבא שלי. אין לי שנאה כלפיו כמו שאין לי אהבה כלפיו... אבל אני לא יכולה שלא לחשוב - בלי מעט ההגנה שהאיש הזה מספק לי, אני לבד בעולם. האחים שלי רחוקים מלהיות כאלה שידאגו לאחותם הקטנה, ואימא שלי עסוקה בלשחק אותה אשת קריירה והעולם הגדול... בגיל 21 אני יודעת לדאוג לעצמי יותר טוב מרוב המבוגרים שסובבים אותי, אבל אני רוצה להינות מהגיל, ולא לשחק ב"הישרדות".
אני כן פוחדת על אבא שלי. אני עוד לא מוכנה להיפרד ממנו ואני לא רוצה לשאת בתואר "יתומה מאב". מדוע דווקא עכשיו, אחרי שאבא שלי שרד כל כך הרבה ניתוחי לב, אוטמים, צינתורים, אירוע מוחי וגידול במעי הגס - עכשיו, אני פוחדת שלא ישרוד? אולי כי אני רואה שבניגוד לפעמים הקודמות הוא אינו מנסה לשפר את איכות חייו, אלא מרע אותה... במשקל השיא שלו כיום, עם סכרת, לחץ דם וכולסטרול גבוה כשלו, אני פשוט לא רואה אותו חוזר אליי מבית החולים במצב שנכנס. תאמרו שאני פותחת פה לשטן, אבל אינני יכולה להתכחש שאלה המחשבות שלי, אני לא יכולה שלא לחשוב... "מה אם?"
אני זוכרת את הפעם הראשונה שאבא שלי ניכנס לניתוח לב. זה היה כשהייתי בת 5 או מבוגרת יותר, ככל הנראה בת 7, וזה היה חג שבועות. אחי לקח אותי לבית החולים לבקר את אבא, והכנתי לו ציור של בית וחצר, עם שמש ועננים, והבאתי איתי פרוסה של עוגת גבינה ובלינצ'ס אחד שאימא עזרה לי להכין כי רציתי להמתיק לאבא שלי את ההחלמה. ישבתי עם אבא שלי על המיטה ורציתי לחבק אותו אבל התפרים בכל הגוף שלו הפחידו אותי, והוא היה חיוור, אבל בכל זאת מחויך. בשלב מסוים הבטתי בעוגת גבינה והבלינצ'ס שאבא שלי לא אכל כי אסור היה לו, וביקשתי לאכול אותם. זה נורא הצחיק אותו, ואפילו זה כאב לו. מן הסתם את העוגה ובלינצ'ס אכלתי... ואני זוכרת שהמתוק הרגיע אותי כל כך, כי פחדתי לראות את אבא שלי במצב חסר אונים. כשבאתי ללכת אבא שלי אמר לי שהדבר שהחזיק אותו בחיים בניתוח היה שכשהרדימו אותו הוא ראה את הפנים שלי מולו.
מאז, בכל ניתוח שעבר - והיו רבים ושונים בכל מה שקשור ללב שלו - הוא לוקח תמונה שלי איתו לשולחן הניתוחים כקמע. עם כל השנאה, הכאב, הרוע והרישעות שהוא מפגין כלפיי - הוא בכל זאת מעורער - הוא כן אוהב אותי, ואני הדבר היקר לו בעולם.
אני מפחדת, האם הפעם הוא ישרוד את הניתוח? הוא לא צעיר, הבריאות שלו לקויה כמו שלא היתה מעולם. ומה עם הגידול, שכרגע לא ידוע אם מסוכן או לא - ולא ניתן לעשות דבר לגביו? אני פוחדת שהגידול הזה יישאר ללא טיפול, אבל מצד שני, הניתוח עלול להיות מסוכן מידי.
רע לי...
מגדלנה
לפני 17 שנים. 14 בנובמבר 2007 בשעה 22:11
