אני עדיין שוכבת איתו.
"עם מי?" אתן שואלות? עם ה-אקס (לא האדון לשעבר, אלא זה שהייתי בקשר ונילי-קינקי איתו באותו זמן). זה שהספיק לי חודש אחד איתו כדי לדעת שאני מאוהבת, ואחרי כן שבר לי את הלב, וזה לקח בסך-הכל חודש, לעזאזל. אז למה אני עדיין שוכבת איתו?
זה לא שאני שוכבת איתו על בסיס קבוע, לעזאזל - שמרנו על מרחק במשך חצי שנה עד שיכלנו להיפגש שוב. תכננו להיפגש באופן ידידותי לחלוטין אבל המשיכה בינינו מטורפת, וישר נדבקנו בחיבוק ונשיקה ומצאנו את עצמנו שוכבים לילה ויום שלם.
ובכל פעם שנינו גמרנו ביחד, וזה היה מדהים, מטורף, מקסים. רק איתו יש לי סקס כזה. ואחרי-כן קצת מצאתי את עצמי שוב מאוהבת, אבל לא באותה עוצמה שהרגשתי בעבר, והכל היה קצת יותר נוח בקשר שלנו - ופחות מוזר. לא ביחד, לא יזיזים, רק ידידים. אנחנו מרגישים כל כך בנוח זה ליד זו, והמשיכה היא מטורפת, מעל לכל יכולת שלנו לגבור עליה ולהתנגד לה. ובכל פעם שאנחנו קובעים להיפגש, אנחנו יודעים איפה זה יתחיל ואיפה זה ייגמר, ויודעים שלא נוכל להתנגד לזה - בטח שגם לא נרצה. ואני יודעת שזוגיות זה לא יהיה, ואני לא בטוחה שאני רוצה - פעם שעברה זה נגמר בצורה כזו שהבנתי שאנחנו אולי הנפשות התאומות אחד של השניה, אבל לא נועדנו להיות יחד. וגם לו זה ברור.
אני בטוחה שאפילו הוא מצטער שזה כך.
אני יודעת שאני מצטערת.
אבל עדיין, מה שיש לנו זה הסקס, השיחות הארוכות, המבטים האוהבים, החיבוקים. אני האדם היחיד שהוא מתחבק איתו, שאיתו הוא מרגיש בנוח לתת את כל כולו לתוך חיבוק. את אימא שלו הוא לא מחבק.
אבל למה אני, שיודעת שבכל פעם שאני יוצאת מבעד לדעת הכניסה שלו - אני מוצאת את עצמי רוצה לצרוח עליו שאני שונאת את העולם הזה, שלא נותן לנו פשוט להיות ביחד למרות שאנחנו יודעים שנועדנו זה לזו?
ואני לא צורחת כי אני יודעת שזה ירחיק אותו. הוא לא מסוגל להביע את עצמו או להתמודד טוב עם היכולת שלי להביע את עצמי. וכל מה שיש לי בשביל מעט הקרבה שאנחנו כן מסוגלים להפגין זה כלפי זו, זה את הסקס שלנו, השיחות הארוכות, המבטים האוהבים, החיבוקים.
למה?
לפני 16 שנים. 30 במרץ 2008 בשעה 20:26