אתמול בערב התחילו לי כאבי אוזניים מהגהינום, שהקרינו לראש ולגרון, וגירו לי את השקדים, החום שלי עמד על 39.6 עד 40. לא הצלחתי להכניס פירור לפה כי לבלוע נהיה בלתי אפשרי, ואפילו לשתות כאב תופת, וכל זה הגיע למצב שלא יכולתי לפתוח את העיניים מהמיגרנה שהתפתחה לי עקב זה, ולא יכולתי להירדם. אז שלחתי ידיד להביא לי אוטידין והזלפתי לאוזן, מה שהקל על הכאבים והיה הדבר היחיד שהצליח להביא אותי לשינה. כמובן שהתעוררתי כל הזמן, אבל בצורה כלשהיא הצלחתי לישון ככה שהכאבים לא הפריעו לי במיוחד. הייתי ערה בערך שעתיים עד שחזרתי לישון, הזלפתי עוד אוטידין וחזרתי למיטה.
קמתי הבוקר, שמחה (לא) וטובת לבב (לא), ולא הצלחתי לקום מהמיטה מהחום ששיתק אותי. ההתלבטות היתה בין רופאת משפחה לתור ישיר אצל אא"ג, ואחרי שדיברתי טלפונית עם הרופאה שלי היא הפנתה אותי מיידית לאא"ג לבדוק אם זאת דלקת, ומה גרם לה. התקשרתי לאימא, לשאול אם היא יכולה לתת לי טרמפ למרפאה היחידה שפתוחה עם רופאת אא"ג, שנמצאת 40 דק' נסיעה ממני - וכיוון שאני עם חום גבוה וחוסר יכולת להתאזן בעמידה (let alone הליכה) אני לא מסוגלת ללכת אפילו לתחנת האוטובוס הקרובה אליי. אימא, בהיותה אם השנה, סירבה, ואני נאלצתי ללכת משל הייתי זומבי חסר חינניות משוועת אל תחנת האוטובוס, לתפוס מונית שירות ולסבול מבחילות כל הנסיעה.
מפה לשם, to make long story short, יש לי דלקת אוזניים וגרון קלה, שנגרמה מחיטוט מיותר באוזן שמאל ופציעה של האוזן מבפנים. אושר גדול. אני אמנם מרגישה כבר טוב יותר (אוטידין זה חומר טוב), אבל מה זה רע לי... גם נפשית. קיוויתי שההורים שלי יעשו איזה שהוא מאמץ להקל עליי את הסבל והכאבים, יתנו קצת תמיכה נפשית, או לפחות טרמפ מזדיין למרפאה.
מגדלנה
לפני 16 שנים. 3 ביוני 2008 בשעה 15:11
