אני חוזרת אחורה בבלוג שלי וקוראת בו כתבים מהעבר, ונתקלת בטקסט הנ"ל:
"אני פשוט ריקנית. זה שאני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו ועל כמה שאני רוצה להתחפר בשקע בין עצם הבריח ובית השחי שלו ולהסניף זיעה מתוקה תוך כדי שהוא מניח זרוע ארוכה עליי ומלטף את השיער שלי - זה רק מראה לכם כמה ריקנית, נבובה ומטומטמת אני יכולה להיות. תחשבו על זה ככה, אני חווה את גיל 15 סוף סוף - לראשונה בחיי אני חושבת על מישהו אחר מלבדי...
כנראה עכשיו כשסוף סוף התאהבתי ואני כל כך מבולבלת מזה, עכשיו אני מבינה כמה טיפשה אני בעצם. כל החיים שלי חיכיתי לזה, והנה עכשיו אני מפחדת מהמצב שבו אני כלואה כי להוציא אותו מהלב שלי אני מפחדת לא פחות ועדיין, אני לא מעיזה לקחת את זה צעד אחד קדימה. טוב לי בקירבה המעושה שיש בינינו, להתחבק איתו או להתנשק בלי שהוא יודע מה אני מרגישה כלפיו, או יותר נכון בגלל שאני יודעת טוב מאד מה הוא (לא) מרגיש כלפיי. טוב לי לשכב במיטה שלו מכורבלת, אחרי סקס מושלם - כשהדביקות היחידה בינינו היא הזיעה של אחריי. אני מפחדת להכניס רגש למשוואה הכמעט מושלמת הזו שיש בינינו, כי אני מפחדת שזה ייהרס.
להתאהב זה להיות מוכנה להילחם בשדים שלו לפני שאת נלחמת בשדים שלך, להחסיר שינה כדי להיות מוכנה לטלפון "בואי, עכשיו - אני צריך אותך" (שלעולם לא יצלצל), לרצות להסניף את הריח גוף שלו ולחקוק כל תא בגוף שלו - זה שחשת עם הלשון בפעם האחרונה שנפגשתם, לסבול את הזיפים שלו שדוקרים כל חלקה טובה בגוף שלך כשהוא מנשק אותך אלפי פעמים ועוד אחת. ולדעת שהאהבה הזו נידונה להיכשל, ובכל זאת לחוות אותה. להיות מוכנה להיפגע אלפי פעמים ועוד אחת. למות בשבילו אלפי פעמים ועוד אחת. לסבול את האדישות שלו, ולו בשביל הרגעים הקטנים שבהם את אלוהים בשבילו, כי השפתיים שלך שמטיילות על העור שלו מענגות אותו כמו שאף אחת לא עינגה אותו אי פעם, ולהצטנף לכדור קטן של אושר ולו לכמה שניות עד שחוזרים למציאות. ידידים, אוהבים לשעבר, את אף אחת. העשן של הסיגריה של אחרי - כמו קטורת לטיהור - מסלק כל שביב של תקווה למשהו אמיתי ומטורף ביניכם."
וזה עדיין כל כך נכון. עדיין לא התנתקתי ממך, אתה עדיין כל כך בתוך הלב שלי. שנה אחרי, והכלבה הזאת עדיין מאוהבת בך כמו בבוקר של היום הראשון אחרי שנפגשנו לראשונה. אני אוהבת אותך.
מגדלנה
לפני 16 שנים. 21 ביוני 2008 בשעה 0:11
