היום הגשמתי את אחד מחלומות הנעורים שלי! אני מתרגשת כל כך מהמחשבה שעשיתי את זה.
אני אתחיל מההתחלה. היום התקיים ה Suscon השני בנחל אלכסנדר. כמישהי שנחשפה לעיניין (Body Suspension) מגיל 16 ומאז התעניינה בזה, תמיד חלמתי לעשות את זה לעצמי. כשהגעתי לשם מלווה בחבר מהאתר לא ידעתי למה לצפות, זו היתה הפעם הראשונה שפגשתי את סיימון האודי - אחרי שהתכתבתי איתו כמה פעמים, והיו שם הרבה זרים שלא ידעתי אם אתחבר איתם או לא. קודם כל, החששות שלי התבדו, והתחברתי יפה עם חלק מהאנשים, מה שתרם לתחושת הנינוחות והכיף במקום. לראשונה בחיי ראיתי תלייה אמיתית, ומיותר לציין (באמת?) שהייתי בהלם, כאב לי מלראות את זה, וחששתי לעשות את התלייה בעצמי. באתי יותר על תקן צופה, אבל לאט לאט לא יכולתי לחכות יותר וכבר הייתי בתור להיתלות בעצמי.
סילחו לי, אבל את החוויה הנ"ל מאד קשה ודי מיותר לתאר (כיוון שכל כך קשה למצוא לזה מילים שיעבירו את התחושה מבלי שעברתם זאת בעצמכם). נתליתי אחרונה כך שנשארנו האודי, אמילי, עוד שניים מקסימים, צלמת ואני והידיד. אחרי שהבנים נחלצו לעזרת מישהו עם ג'יפ תקוע, האודי התפנה להכניס את הקרסים לעור שלי! רעדתי כמו עלה נידף במשך כל היום, אבל רק לקראת הנעיצה בבשר נרגעתי באמת, כשסיימון מדריך את הנשימות שלי בשתי הנעיצות והידיד מחזיק בידיי. אני לא יכולה לתאר את הכאב, רק לומר שאין שום כאב פיזי אחר שאני מכירה שמשתווה לזה. זה היה כאב מהול בצריבה, תחושת בעירה של העור, והלם מהקרסים שבעור שלי. מיד אחרי כן זרם של אנדורפינים ואדרנלין שטף אותי, וכמה שלא ניסיתי לתאר לסובבים מה עובר עליי המילים נעתקו מפי כמו גם הנשימה, והשתדלתי להתמסר כל כך לתחושה המדהימה שאפפה אותי! בין נהר הדמעות שזרם, שהיה גם מכאב וגם מאושר, נפלטו לי הרבה חיוכים וצחקוקים מלאי סוטול מהחומרים ששעטו בדם שלי. החבר'ה שהיו סביבי היו נפלאים, ודאגו לי מאד אף על פי שמעבר לצריבה הנוראית שהתלוותה להחדרת הקרסים הרגשתי תערובת רגשות חיובית ומפעימה.
אחרי שהסדרתי לבסוף את הנשימה, והרגשתי שאני מסוגלת לעמוד לבסוף - עישנתי עוד שתי סיגריות ושתיתי פטל מתוק, ועמדו בפניי שתי אופציות. להיתלות, או להימשך. Suspension או Pulling. ידעתי שאני רוצה לנסות את שתיהן. החלטתי להתחיל בתלייה. ידעתי ששם יהיה לי הכי הרבה קושי. מאד קשה למוח להיפרד מהמחסום הפסיכולוגי של "איך לעזאזל שני קרסים וחבל דק ירימו גוף של 70 קילו מעל האדמה מבלי שהעור ייקרע?", ובאופן טבעי גם לי היה מאד קשה. אחרי כמה ניסיונות למצוא את נקודת האחיזה שלי בידיד, כי ידעתי שאני חייבת שיאחזו בי, ואחרי מספר הסתגלויות לכאב מהמשיכה, שאין לתאר אותו אפילו, אחזתי בידיד וסיכלתי שתי רגליים אל מעל לאדמה! הייתי כך לפחות דקה, והכאב שטף אותי כל כך שאפילו האושר שהצלחתי להרים את עצמי ולו במקצת לא הצליח להשכיח אותו. אבל לאחר מכן ירדתי, והרגשתי נפלא על שהצלחתי לבצע את זה. פרצתי בבכי כל כך משחרר!
החלטתי ללכת לאחר מכן על המשיכה. נקשרתי לעץ מהקרסים בגב שלי, כשרגליי על האדמה, ולאט לאט התחלתי למשוך את עצמי לכיוון הנגדי תוך כדי שאני מטה את הגוף למטה, נאחזת בידיד. משכתי עוד, ועוד, והכאב שטף אותי בצורה חיובית. נהניתי מהמשיכה, היה כל כך מדהים לשלוט בעור שלי, ולדעת שאני יכולה למשוך עוד ועוד, והוא יהיה שם, מגן עליי. משכתי והטיתי את הרגליים שלי לאט, עד שהרגליים כאבו לי יותר מהגב, ושם פרשתי. אבל למשך דקות ארוכות, לדעתי 15 דקות, משכתי את העור שלי עד לקצה גבול היכולת שלי, לפחות עד הפעם הבאה 😄 נהניתי כל כך במשיכה!
אחרי שהשתחררתי מ"כבליי", ואחרי שסיימנו לפרק את האירוע, סיימון הוריד את הקרסים (כמה הצטערתי!) וחתם לי אפילו על התחבושת, החמוד.
אהבתי את התחושה שעברה עליי.
אהבתי את מי שהפכתי להיות.
אני והבחורה חסרת הפחד והמשוחררת הזאת, שנתנה לפחד שלה דרור אבל שלטה בו יותר ממה ששלט בה, התמזגנו.
אני לא יכולה לתאר במילים את מערבולת הרגשות שחוויתי. אני רק יכולה לומר, שכל כך, כל כך נהניתי ממנה.
אני מודה לאמילי, בעלה היקר האודי, ולכל מי שתמך בי היום נפשית ופיזית בניסיונותיי לעלות מעל האדמה!
מגדלנה
מיד אחרי השלב הראשון - הקרסים בפנים:
לפני 16 שנים. 23 באוגוסט 2008 בשעה 19:11
