בני אדם, מטבעם, תמיד יגידו דבר אחד ויתכוונו לדבר אחר. גם אני לא מושלמת, בכל זאת אני משתייכת לבני האדם, וככזאת, גם פי ולבי לא תמיד שווים. אממה, לפחות אני משתדלת להיות כנה, אפילו כאן על גבי הבלוג שלי, אולי אפילו יותר מידי. זה לא משהו שהייתי אומרת על רוב ההולכים על שניים שסביבי, אני מרגישה את השקרים שלהם מרחוק - קטנים כגדולים. אני רואה זאת בעיניים שלהם, קוראת את זה בכתב היד שלהם, בטון המעושה. אני רואה דרכם.
אבל לפעמים אני בוחרת להתעלם. כאילו שבורות היא באמת ברכה, אני מנסה לשוות לעצמי פני תמימה ולשחק את המטומטמת, בתקווה שמשהו ישתנה. אבל לא, אנשים ימשיכו לנצל את טו?ב הלב שלי ולחשוב שהעמדת הפנים שלי היא אמיתית. וזה תמיד יוביל לאותו המקום... לאכזב אותי.
אני מתאכזבת בקלות מבני אדם, וזאת על אף שאני לא נותנת בהם אמון באותה קלות שבה קל לשבור את האמון שלי. למרות שאני מאמינה שבני האדם רעים מטבעם (ולא טובים כמו שנהוג לחשוב), בניגוד לבעלי חיים (בכל זאת, לחיה אין את הרוע הבסיסי לפגוע בך אלא אם היא הרגישה מאוימת או רעבה), אני עדיין נוטה לשכוח לחגור את חגורת הבטיחות על הלב שלי, על המחשבות שלי, ומעניקה לבני אדם יותר מידי קרדיט, מה שמשאיר צוהר לאותם אנשים לפגוע בי.
ואני נפגעת בקלות. יותר מידי בקלות, אפילו. הייתי אומרת שמספיק שמישהו ישתול בי את התחושה שהנה והתקבלתי לראיון עבודה ולמשך שבוע לא אשמע ממנו (מה שיוביל להבנה שלא התקבלתי) - ואני נופלת לתרדמת רגשית שמנתקת אותי מהסביבה שלי.
הייתי רוצה לשנות זאת, הייתי רוצה לדעת לשלוט ברגשות הללו. אבל אני עדיין לא מוכנה לתהליך הזה. ישנם עוד דברים שאני צריכה לעבוד עליהם לפני שאגע בקצוות הפרומים של העיניין הזה.
מגדלנה
לפני 15 שנים. 9 בנובמבר 2008 בשעה 8:59