מה פתאום אני מרשה לעצמי לחייך? בסך-הכל היה לי יום אחד מוצלח על-גבי תקופה של ימים עצובים ובודדים (עם המשעממים אני מסוגלת להתמודד, זאת הבדידות שיושבת כמו אבן בגרון). אבל יום כזה יכול לרומם את המצב הרוח שלי ומצב רוח כזה קשה להרוס לי (אבל אם מישהו מנסה, אני נופלת כמו אבן כבדה לתוך העצבות).
אתמול השתתפתי במצעד הזומבים הראשון בתל-אביב, כיאה לגיקית כמותי, אני נורא אוהבת מדע בדיוני ושמור לי מקום חם בלב לזומבים, היצורים החביבים עליי. היינו מעל ל-100 איש, קרוב ל-200, וכל כך התרגשתי לראות כמה אנשים בכל הגילאים מוכנים להשתטות בפומבי בלי פחד כקבוצה גדולה של זומבים רעבים ומוח ובשר אדם 😄 הפחדנו לא מעט ילדים, הצחקו הרבה יותר אנשים, ואפילו זוג בדרך לחתונה הצטלם איתנו. ראיתי אנשים רצים מהמרפסות לבהות בנו או לצלם, וכלבים שרדפו אחרינו מפחד, אנשים זרים שביקשו להצטרף (וחלקם אף עשו את זה). זה היה נהדר, להתהלך ככה ברחוב, מלאים באיפור כבד ודם מזויף...
נראה אתכם, מזהים אותי? ;)
ואח"כ, נו, אח"כ 😄 תודה לך 😄 (תשארו סקרנים, מה קרה).
מגדלנה
לפני 15 שנים. 11 במרץ 2009 בשעה 13:33
