יום ההולדת שלי לא היה יום חיובי. את הבדידות שאני מרגישה על בסיס יום יומי הרגשתי כפולה ומכופלת באותו היום, כשמעט האנשים הטובים בחיי אפילו לא טרחו להגיד לי יום הולדת שמח, אפילו לא ב-sms (ואפילו שאני שונאת שמברכים אותי בהודעות טקסט, אם כבר יש לאנשים את המספר שלי, שיתקשרו, לא?). הרגשתי שביום המיוחד שלי, אפילו לי כמעט ולא אכפת. ישבתי מול המחשב ובכיתי, נכנסתי למיטה ובכיתי גם שם. ואבא שלי לא ידע איך להתמודד עם העובדה שאני כל כך עצובה ביום המיוחד שלי. ובסוף אפילו הוא גרם לי לבכות לא מעט.
חברה נזכרה מאוחר יותר שזה יום ההולדת שלי (יותר נכון, אחרי שהזכרתי לה כיוון שהיא חשבה שזה למחרת), ולקחה אותי לשתות קפה. אח"כ אבא שלי לקח אותי לאכול סושי, אבל השיחה עסקה בכמה הוא לא מרוצה ממני... חזרתי הביתה וב-11:05 ציינתי את היותי בת 23 עם עצמי.
כל כך רציתי שהשנה תהיה מיוחדת, ושתתחיל באופן חיובי. במקום זה את יום ההולדת שלי ביליתי בדמעות ובדיכאון שנבע לא מיום ההולדת עצמו אלא מהבדידות שחשתי. כמה רציתי להרגיש פחות לבד ביום הזה, והיי, אפילו היה לי תירוץ לתשומת לב שאני מבקשת באופן כל כך נחרץ.
ועכשיו, בת 23 ושבוע, ושום דבר לא משתפר מעצמו. אני (עדיין) לא לוקחת אחריות מלאה על עצמי, וגם (עדיין) לא כל כך מסוגלת. אני בטח ובטח שלא יכולה להמשיך עם הבדידות הזאת. כן, במו ידיי קרעתי את החוטים שהחזיקו את ה-"חברים" ה-"טובים" שהזיקו לי במשך שנים, ונותרתי עם היחידים שפגעו בי רק פחות. כי אני לא מסוגלת להיות לחלוטין לבד. גם אם אני בעצם כן.
אני תמיד צריכה שיהיה מי שיאזין לי, גם אם באופן מעושה, גם אם זה לא באותו האופן שאני מאזינה... באמת. כי תמיד מי שסביבי לוקח, ואני נותנת בשמחה. אבל כשאני באה לקחת בחזרה, אין לי מי שייתן. אין מי שרוצה לתת, או יכול.
ואני כל כך לבד...
מגדלנה
לפני 15 שנים. 13 באפריל 2009 בשעה 18:11
