בראש יש זימזום שלא פוסק. ככה, זזזזזזז. קחו את זה, ותכפילו בעוד 200. ונראה שהפתרון היחידי, אחרי שויתרתי מזמן על משככי הכאבים למיניהם, הוא לקחת קולב מתכת, להחדיר לאוזן, ולשלוף בבת אחת. את המוח, כמובן. להתמכר לשתי השניות שנותרו לי לחיות, להביט באיבר המדמם, ולחייך.
אבל את מה שקרה לפני הזימזום, לפני הכאב הבלתי נסבל שמביא אותי לנקודה נואשת כל כך, עוד לא סיפרתי לכם. הזימזום הזה כל כך טורד שאני לא מסוגלת להביע את עצמי במילים. הגרון כל כך ניחר שאין לי קול להשמיע. ומה שקרה הוא שלא קרה כלום, והמכלום הזה צמח ריק אימתי שנתן יותר מידי מקום למחשבות שלי ביני ולבין עצמי. והתוצאה; זימזום.
יש משהו כל כך פואטי בכאב הזה, ביכולת שלי להביע אותו, אבל מה שמדהים הוא היכולת שלי להקצין אותו מהמעמד הכואב שלי עד שייראה כאילו אין לי יכולת לכאוב יותר מזה. כאילו הגעתי אל שיא הכאב שאינני מסוגלת לו.
וזה לא עד כדי כך נורא. העיקר שאני מסוגלת להתבטא ביני לבין עצמי ולהביע כל כך הרבה ריק, למילים וביטוים כל כך מלאים. האמת? זאת הדרך היחידה שאני מכירה, והדרך היחידה שאני אוהבת. מכורה למילים. והזימזום, זזזזזזז. טורד.
מגדלנה
לפני 15 שנים. 28 באפריל 2009 בשעה 15:54
