יומני מגדלנה

שוב זו תקופה של תוגה בחיי...
עצב גדול שוטף את חושיי...

אני לא יודעת מאיפה נתקפתי בעצב הגדול הזה, אם כי אפשר לייחס את זה לחורף ולבדידות הקרה שהוא מביא עימו, לעיתים מבורכת ולעיתים מקוללת - כנראה שעכשיו מקוללת כיוון שזהו החורף הראשון בחיי שבו אני לבד.
התרגלתי לקבל חום אנושי בחורף, להתכרבל בקפל היד של המין החזק ולנשום את ריח הגוף עד שאני שוקעת בתנומה חתולית לצידו, מגרגרת כחתולה מדושנת עונג.
והחורף אין לי את זה, ואת לילותיי אני מבלה בפוך הקר [שלא מתחמם אף פעם] לבד ובוכה אל הכר, נסחפת לפנטזיות וחלומות שלעולם לא אגשים ונשארת בודדה, לבדי, עם עצמי.

קר לי!