אתמול יצאנו, אני וכמה חברים, לחגוג את יום ההולדת של בעלי הפאב האהוב עלינו. היה נהדר… המקום עוצב באווירת הקריסמס ואנשים שמחו ולגמו אלכוהול בכמויות נכבדות וגם אני. לראשונה מזה זמן רב פשוט השתחררתי, נהניתי. התגעגעתי לכך.
מפה לשם במשך הערב השולחן שלנו גדל, עוד ועוד חברים הצטרפו והערב עבר למשחקי שתייה שבהם ניצחתי בקלות [היה תענוג לראות את הבנים מושפלים ומבצעים משימות שונות כמו… ללקק את המגף שלי!]. אווירה טובה, אנשים טובים, שיודעים מתי לפנות את השולחן כי מגדלנה סוף סוף אזרה אומץ לנשק את הידיד שהיא שמה עליו עין מזמן. וזו היתה אחת הנשיקות המדהימות בחיי, אוח! כל פעם שהשפתיים ניתקו אחת מהשניה הן נידבקו שוב במהרה, לנשיקה סוערת מצד שנינו. נשכתי את שפתיו כמו שאני אוהבת, הוא העביר יד על החזה שלי, העברתי אצבעות בשיער הארוך שלו, הוא נישק את צווארי… פשוט אחת הנשיקות המדהימות בחיי! נראה לי שגם הוא חיכה לרגע המתאים [רק חבל לי שזה קרה לאחר כמויות נכבדות מידי של אלכוהול כי מיד מקונן החשש שכל הנשיקה היתה אפקט של ה"היי"] שהרי תשוקה כזו בנשיקה לא באה סתם. ואיזה שפתיים יש לו… אוח! הבחור הזה עושה לי פרפרים בבטן!
אני וכמה ידידים סגרנו חשבון ויצאנו ברגל בקור לכיוון הבית שלי וכשהגענו והתיישבנו מול החימום בחדר שלי קרה דבר נפלא, דבר שמזמן לא חשתי, שהתגעגעתי אליו וכמהתי אליו עד דמעות. אותו ידיד שנישקתי התיישב על כיסא בחדר ואני בטבעיות התיישבתי על הרצפה לצידו נשענתי על הברך שלו ונכנסתי למצב הסאבית שהיה רדום אצלי זמן רב, רב מידי. והוא היה טבעי כל כך לגבי זה אפילו שאיננו בדסמי, הוא העביר בליטוף את ידו על שיערי ופשוט נתן לי לגרגר בחתוליות האופיינית שלי. והתחברתי מחדש לסאבית שבי... עלו לי דמעות. הוא אסף אותי אליו וזה היה מדהים ומיוחד וכואב באחד.
זה מציף, כל התסכולים והחששות והפחדים מלהתחבר באמת למי שאני. ומצד שני האושר שבדבר. להביט בעיניים שלו מלמטה, לספוג את החום שבהם. להתמסר ליד המלטפת, להתענג על המגע שלה. ופשוט להיכנע. הוא נתן לי לחוש את כל זה, ועל זה אני מודה לו כל כך אבל עוצרת בעדי כי הסיכוי שמשהו יתפתח מכאן הוא קטן כל כך שאני לא רוצה לתת לרגשות שלי שגם כך קיימים להתחבר לרגשות הסאביים שלי ולפתח ציפיות גבוהות לגביו... ואז, שוב להתאכזב. ואם יתפתח אני לא רוצה לכפות עליו את הסאביות שלי. כל כך הרבה לבטים בגלל ערב אחד עם בחור מיוחד.
אחרי שכולם עזבו [גם הוא, לצערי. אבל השעה היתה 5 בבוקר 😄 ] הוא נשק לי בדלת והלך. התפניתי לעסוק במחשבות שלי ולהתבושש ברגשות שהציפו אותי בגלל האירוע הקטן הזה. ובכיתי את נשמתי לכרית…
מגדלנה
נ.ב.
אוליב יקירי אמר משהו נכון בעיקבות הפחד שלי "לכפות את הסאביות שלי"; אנחנו עסוקים בשולטים הקיימים כל כך, שאנחנו שוכחים לגלות את החדשים. או משהו כזה, כי אני הרסתי את הניסוח היפהפה שלו לחלוטין.
תודה לך }{
לפני 17 שנים. 25 בדצמבר 2006 בשעה 17:47
