אני משערת שלכל אלו שלא הגיעו אתמול למסיבת הדופאמין באווירת בדס"מ אני יכולה להגיד - "הפסדתם". המסיבה היתה מצוינת, מסוג המסיבות האלה שמוכיחות שלא צריך דאנג'ן בשביל להרגיש "בדס"מ" ושזה לא קשור איפה יזרקו אותך או איזה אנשים ריקניים ומלאי ביטחון עצמי בשקל יסובו סביבך, כל עוד אתה באת להנות ולעשות מה שעושה לך טוב, אתה באמת תהנה ותרגיש טוב.
הרי כל הבדס"מ שהיה במסיבה הזו היה מורכב מ 5-6 אנשים מאתר הכלוב, ביניהם אני והשולט שלי. ואווירת הבדס"מ בכל זאת דמתה בגלל זה למסיבת כיתה של כל הקהילה הגותית בחיפה (שהרי מסיבות הדופאמין מורכבות מאותו הקהל שהוא במקרה כל החברים הגותים הכה מגניבים שלי) עם קמצוץ של קליקת הלא מקובלים - זאת אומרת - הבדס"מים. ולמה אני אומרת את זה? כי היינו פריק שואו, היינו הדבר החם שבשבילו באו כל האנשים האלה, ויותר מזה, היינו כמו מוצג בגן חיות. זה אמנם לא הפריע לי לבלות כי אני שייכת לשתי הקליקות הללו… אבל לראות גותית שמנה ומעצבנת פותחת את הטלפון שלה באמצע סשן שלא היה קשור למופע שהתקיים מאוחר יותר, ולקלוט אותה מצלמת שניים מידידיי במהלכו זה אחד הדברים שמסוגלים לגרום לי להפוך את עורי ולהתחיל להצליף בה בזעם. מיותר לציין שניגשתי למטומטמת ואמרתי לה "אלה חברים שלי, וזה לא מקובל שתשלפי את המצלמת פלאפון שלך ותצלמי אותם כאילו את בגן חיות, ברור?"… התמונה נמחקה כלא היתה.
לפחות האזהרה החברותית משהו הזו מנעה מאנשים לצלם אותי כשהתמסרתי לשולט ולציוד מדוכן קופידון שעמד שם. לא הייתי בעירום או משהו, יש גבול… אבל לפחות אף אחד לא בהה, מישש, צילם והתלהב כמו שקורה בלי סוף במסיבות בדאנג'ן והנו-לימיט ממה שהבנתי. ככה שזה היה עדיף בהרבה על סשן קל ופומבי באחד מהמקומות הללו. אז השולט היקר הצליף והספינק אותי קצת עם שלל האביזרים, והתענגתי על כל רגע, למרות שהאביזרים היו באיכות ירודה לטעמי כי לא משנה באיזו עוצמה הוא השתמש אני בקושי הרגשתי אותם. מה שהיה חשוב לי באותו רגע זה שאני עם השולט שלי והתענגתי על כך.
הסתלקנו משם יחסית מוקדם, צריך לדעת לפרוש בשיא ולא כשהמסיבה גוועת וכולם נשארים שם בגלל שהצלמים המגניבים עדיין מצלמים ואיזה גותי לא ירצה תמונה כל כך מגניבה שלו בבגדים היקרים מנוקס? יצאנו לרכב ונסענו למיקום שקבענו בשבת שעברה בעבור הסשנים שלנו. למרות שנסיעה לא ארוכה במיוחד אני נהנית מהרגעים האלה ברכב איתו… כשהוא מתחיל לשוחח איתי על מה שעובר לו בראש או מעניין אותו לגביו ולגביי או מה עובר לי בראש באותו הרגע, אני מרגישה קצת ריקנית וחלולה לידו - כי לא תמיד יש לי תשובות להשיב לו. זו לא התחמקות, אבל נראה לי הגיוני שבגלל שהוא מהפנט אותי עם הקול שלו, ומזווית העין אני בוהה בו בשביל לחקוק כל תנועה שלו והבעה בזיכרוני ובלבי אני לא כל כך מתרכזת בשאלות שהוא שואל אותי באותו הרגע… למרות שאני לא בטוחה שלו הייתי עם כיסוי עיניים באותו הרגע כך שהמחשבה שלי היתה מתרכזת בשאלה, עדיין הייתי יכולה לתת לו תשובה - חסרת היגיון ופשר ככל שתהיה.
עשינו סשן יחסית קצר, כבר הייתי עייפה. הרבה לא עבר לי בראש. אני לא יכולה להסביר למה. אולי כי כשהוא נוגע בי אני גועשת בתוכי ומפחדת להתפרץ בבכי של אושר. אולי כי כשהוא מתקרב אליי ולוחש לי באוזן את כל הדברים שאני לא אקבל ממנו אני רוצה לצרוח ולנשק אותו באותה השניה לא כי אני יודעת שלא מגיעה לי נשיקה, אלא כי אני כמהה כל כך לכזו. ממנו. אולי כי הדרך בה הוא עושה את כל זה גורמת לי להרגיש כל כך קטנה, קטנה כל כך עד שלו היה רוצה היה יכול להעלים אותי לעד מעולם הזה… מאושרת. הוא מרטיט כל תא, כל נים, כל וריד ואיבר בי.
ואתמול בלילה, סוף סוף התמסרתי אליו טוטאלית. אני… שלו.
מגדלנה
לפני 17 שנים. 27 באפריל 2007 בשעה 12:57
