יומני מגדלנה

אני לא נחשבת למעשנת או "סטלנית" בעגת רחוב, אני מאלה שפעם במיליון שנה מוצאת איזה ידיד עם משאבים והולכת לעשן אצלו ג'וינט קטן ולהרגע קצת. אני בכלל מאלה שהתחילו מאוחר, בסה"כ לפני שנה וחצי - עד אז זה הפחיד אותי כל כך. הפעם הראשונה בכלל היתה חסרת אפקט כמעט... נרגעתי קצת ולא יותר מזה, וכן, רציתי טיפה יותר. אתמול יצא לי לעשן ג'וינט אחרי שנה... זה רק העצים את האפקט, אבל זה היה אפקט טוב.
אני חושבת שאחרי 5 דק' כבר הייתי מוקסמת מכל דבר בעולם שהתרחש לידי או שלא לידי, ואחרי כמה דקות נוספות שכחתי מכל הדאגות שלי והתחלתי פשוט לצחוק. צחוק אמיתי, מתגלגל, משוגע - והכי חשוב, מאושר. אני לא צריכה לעשן כדי להגיע לתום הזה, הוא קיים בי - פשוט היום-יום שוחק אותי לכזה מצב שאני שוכחת להתחבר אליו.

הצחוק הזה שחרר אצלי הרבה... אני כל כך אוהבת לצחוק, ואני ממעיטה לעשות את זה שלא אתפרש כלא רצינית או כילדותית בעיניי מישהו, כל אחד. פתאום אתמול לא נשפטתי, יכולתי לשכב על המיטה... ידיד שלי מלטף לי את השיער ומשמיע מוזיקה שאני אוהבת, ולצחוק, צחוק משוגע, מתגלגל, צחוק שכואבת ממנו הבטן, צחוק מהסוג שכשאתה צוחק אתה מתחיל לצחוק מהצחוק שלך, ואז מצחיק אותך שאתה צוחק מהצחוק שלך וחוזר חלילה... כמו ילד.

הג'וינט אתמול החזיר אותי למגדלה בת ה-6, או לזו בת ה-11, ולזו שרצתה לא לגדול והיתה חייבת בגיל 14. מכירים את זה שכשהייתם ילדים כל דבר בעולם היה מובן מאליו, כאילו הוא הונח שם בשביל שתוכלו רק לטעום, לקחת, לחמוס אותו לעצמכם? אתמול טעמתי מוזיקה - יכולתי ללקק את לקרימוסה של מוצארט ולהתענג על הטעם המר שלה, ואחרי זה נגסתי בעושר של כל כך הרבה שירים. פערתי עיניים תוהות והסתקרנתי לגבי כל עליה וירידה בתו זה או אחר, גמעתי יצירה אחרי יצירה, הבנתי רגשות שלא הבנתי מקודם.

ופשוט נרגעתי.

מגדלנה