יומני מגדלנה

אני רוצה שפתיים של גבר עליי. ולא אכפת לי שינשקו אותי על שפתיי או חלקים שונים בגופי.

יותר מידי זמן שלא הרגשתי את השפתיים שלו על שלי, ואני לא מבינה למה הוא לא פשוט תופס אותי וחומס אותן, את השפתיים הבשרניות הללו שלי. ואני לא מעיזה להגיד לו "בן זונה, תנשק אותי כבר" ולתפוס את הראש שלו ולחמוס אותו. אולי כי אני זו שעשתה את כל הצעדים הראשונים כדי שמשהו יקרה בינינו, ואני רוצה שיתאמץ קצת בעצמו... אבל אם בפעם הבאה שאנחנו נפגשים אחד-על-אחד, לא לחזרה - אני לא תופסת אותו ומנשקת אותו יש מצב טוב מאד שלא תירצו לפגוש אותי בסמטה אפלה. אני נרקומנית של השפתיים שלו, של הטעם של הזיעה שלו, של העיניים הקפואות שלו, של המגע של העור שלו על שלי, של הקול שלו (בייחוד כשהוא שר ואני מסוגלת להרוג אותו). אני רוצה אותו כמו שלא רציתי גבר מעולם - אני אוהבת אותו.

ומאסטר, שלא ראיתי כל כך הרבה זמן... רחוק ממני - מתגעגעת בסה"כ למגע של היד שלו כשהוא מספינק אותי. או ללחישות שלו, שמעלות לי את לחץ הדם ואת סף החרמנות שלי לעד אין קץ. ואני כל כך מתגעגעת לשפתיים שלו שהרגשתי לשבריר שניה ואני מתאפקת שלא לחשוב איך, אם רק יכולתי, הייתי נדבקת אליהן בנשיקה מטורפת כשסוף סוף היה חוזר. ואני מתאפקת שלא לעשות משהו כזה, כי רק מלחשוב מה היה קורה לי לו העזתי... אני מסוגלת להתעלף.

אני צריכה שפתיים.

מגדלנה