יומני מגדלנה

פתאום אני נאלמת דום. לא יודעת מאיפה להתחיל לתאר את הסשן של הלילה - כאילו שהזיכרון שלי לא מתפקד. אולי זה הסאבספייס הקל והראשוני שחוויתי הערב, שקצת מערפל את החושים - ואולי זה העובדה שכמעט ובא לי לשמור את זה לעצמי, הפעם.

אבל אני מרגישה מחויבת לספק את הסחורה, ואולי רוצה לכתוב את קורות הערב בשביל שיהיה לי את התיעוד לעוד כמה זמן כשארצה להיזכר. כך או כך, אני כמעט ולא יודעת מאיפה להתחיל או אילו מילים לבחור בכדי לכתוב את זה בצורה ברורה מספיק או כדי שבאמת אגיע לכל פרט ופרט, עבורי.

היה ערב מיוחד מאד. מצאתי את עצמי אחרי 3 שבועות שלא ראיתי את מאסטר ולא נפגשנו מלבד הודעות אדומות פה ושם - תוצר של עיסוקים רבים מידי של שנינו ובעיקר שלו. המתנתי בסבלנות, ידעתי ועודני יודעת שהסבלנות משתלמת.
עוד ברכב, מאסטר הלביש לי קולר - בעבור הסשן, לא קילור או משהו שכזה. הערב זכיתי להיות מה שאני כל כך, כל כך מפנטזת עליו וכמהה לו מרגע שנכנסתי לעולם הזה - הייתי כלבה. עם הקולר לצווארי כל שהורשיתי לומר היו מילת הביטחון שלי, ונביחות מוגדרות עבור "כן מאסטר" ו-"לא מאסטר" - התרגשתי. הלב שלי פעם כל הסשן כמו בריצת ספרינט מאומצת במיוחד… גם הרטיבות שלי לא איכזבה, ואולי אלו היו הגעגועים לסשנים ולמאסטר שחירמנו אותי מלכתחילה, אבל הכניעה הזו, המקום הזה של כלבה - הרטיבו אותי לא פחות, אי היכולת להתבטא ברהיטות, ההגבלה שהושמה עליי, הקולר. עוצמה שלא חוויתי עד היום. ממכרת כל כך, הרבה יותר מסאבית, כלבה - טוטאלית, כנועה, מיוחמת.

פחדתי מהערב לא מעט, שלא אוכל להתמסר למקום הזה של כניעה כי עבר כל כך הרבה זמן. הרגשתי שהערב אני פשוט לא מוכנה לסשן אינטנסיבי, לא פיזית - הצלפות, נשיכות וכן הלאה, ולא מנטלית, להיכנע. אבל כמו מתוך טראנס מרגע שנכנסתי לרכב הרגשתי שחזרתי למקומי והפחדים פינו את מקומם להתרגשות מהבאות. איפה שהוא ידעתי שאני פשוט יכולה וצריכה לסמוך על מאסטר שידע מה אני מסוגלת הערב ומה לא. כאב לי לא מעט הערב… כאב לי אפילו הרבה, במקום מסוים כאב לי כל כך - יותר מהרגיל - שהרגשתי שהרוח מנצחת את החומר, והתמסרתי.

מאסטר העניק יחס מיוחד לחזה שלי הערב, התעלל, הצליף, הספינק, נשך, קשר ושם אטבים והמשיך להצליף עליו כשהם עליי. כאב לי, בכיתי, נשכתי את השפה והרגשתי קרובה לקרוס - ואז זה הגיע, מעין מיני סאבספייס - כל כך קרובה הייתי למקום הזה! אחת לכמה זמן מאסטר הוליך אותי ברצועה, בין לבין שלב זה או אחר בסשן, נותן לי לטייל (לא על ארבע, שכן אנחנו נפגשים באזור מלא חצץ) כשלקולר לצווארי מחוברת שרשרת, ולהירגע ולהתכונן לחלק הבא. מידי פעם מושך אותי, כשאני מתרחקת יותר מידי. והנשימה נעתקת, השיווי משקל נהרס - ואני על עקבים, מנסה שלא לקרוס על החצץ שלתחתיי. לא מעט הפרעות היו בין לבין - רכב זה או אחר שבא, חשש ממשקיפים כלשהם או משהו כזה - מה שקצת הרס את הרצף, אבל לעומת זאת איפשר לי לנוח ולהסדיר את הנשימה - דבר שנזדקקתי לו אחרי ההצלפות על החזה שעצרו לי את הנשימה בין לבין הצלפה. ההצלפות על החזה, כשהוא קשור בחבל ואטבים על הפטמות שלי - באיזה שהוא מקום היו יותר כואבות ממה שציפיתי שיהיו, אבל עמדתי בכולן כשמאסטר מיידע אותי עד כמה אנחנו קרובים לאחרונה, וכשהיא באה רציתי לקרוס. לא להגיד את מילת הביטחון - כי יכלתי לספוג עוד, אבל לקרוס על החצץ ופשוט להתכרבל למקום הקטן שלי בתוכי. נהרות של דמעות, מכאב ואושר על החוזק שהפגנתי, שאפילו מאסטר היה מופתע ממנו ונראה לי שאולי, היה אפילו גאה.

אחרי כן, זמן שנראה כמו נצח בו מאסטר הוריד לי את החבלים, האטבים והרגיע את המקום - חזרתי למצוץ לו מהמקום שבו הפסקתי כשרק הגענו למקום הסשנים שלנו, אז הוא הורה לי לרדת על ברכיי וללקק את הביצים שלו. אני לא מנוסה מינית הרבה, לא הייתי עם הרבה גברים ולמען האמת גם ההתנסויות המיניות שלי איתם לא היו הרפתקניות מידי או כללו דברים שגרתיים כמו ליקוק ביצים. באיזה מקום אני שמחה שמאסטר היה היחיד עד כה שזכה לזה ממני. ליקקתי את הביצים שלו בתאווה שלא ציפיתי שתבוא ממני והתמכרתי לקול ההנאה שבקע מגרונו תוך כדי שהוא מידי פעם מגניב אליי "כלבה טובה", מה שדירבן אותי לא פחות לענג אותו כמו שבאמת רציתי. ובאיזה שהוא מקום אני יודעת שהפעם כשמצצתי לו לא הרגשתי כאילו זו מטלה אלא באמת נהניתי מזה ונראה לי שאולי הוא הרגיש את זה גם. אולי התרגשות היתר שלי, ואולי העובדה שבאמת הייתי כלבה לערב - הביאו אותי למצב שפתאום כשהוא גמר בפה שלי לא יכולתי לרגע, והקאתי קצת. זה היה די מבהיל, הרי אחד הדברים שהכי פחדתי מהם היה להקיא בזמן מציצה… והייתי מאוכזבת שלא בלעתי הכל בגלל זה, אבל נדמה לי שהתעשתי די מהר וגמעתי את הטיפות האחרונות כמו היו צוף לדבורה. התגעגעתי לטעם שלו בפה שלי. כל כך.
לא הרבה אחרי זה, כשנחתי שוב בזמן טיול קצר - מאסטר הספינק את התחת שלי כשאני נאלצת לספור לאחור מ 20, ולראשונה לא התבלבלתי, בייחוד כשבספירות רגילות אני מתבלבלת בלי סוף. התחת שלי היה כל כך רגיש הפעם, להפתעתי. אבל נהניתי כל כך והייתי רטובה ובכל זאת הייתי מתוחה נורא, שכן ידעתי שהדבר הבא שיקרה יהיה לקבל את הדילדו בתוכי. כן, הייתי קצת מכווצת, אבל איפה שהוא - למרות שהוא הייתי באמת מתוחה או מפוחדת ממשהו ספציפי, זה היה בגלל שפשוט נמאס לי מהדילדו. רוצה כבר את מאסטר בתוכי. כמהה לזה, רוצה שהפה שלי לא יהיה החור היחיד שמקבל אותו. רוצה מגע של גבר אמיתי בתוכי, לא של מכשיר שאין לו לא המגע האמיתי ולא הקשיחות והגמישות שיש בזיון בין גבר לאישה ולא דילדו ואישה. רוצה להרגיש אישה שוב, כי בסקס - אחרי שאני מתגברת על המבוכה הראשונית, אני פשוט מתמסרת לאישה שבי ומתגמלת את הגבר בלי סוף.
כמובן שההוראה היתה לבקש לגמור, ופעם הראשונה מאסטר סירב. נאלצתי להחזיק את האורגזמה, זו שכמעט ברחה לי החוצה בשניה שהוא אמר לא - הרי עצם הסירוב מחרמן לא פחות. ואז, בפעם השניה שכבר כמעט נפחתי את נשמתי, הוא הרשה לי להתפרק. ושוב, הדמעות הללו - מפרקות אותי לחתיכות קטנות של אושר, לקרוס לחיבוק של מאסטר ולבכות את כל שלושת השבועות האחרונים, הגעגועים, התסכולים, העונג מהאורגזמה שלא חוויתי כבר זמן רב, ולהסניף את הריח שלו. ולעצור את השפתיים שרוצות לנשק לו את הצוואר, כי אני מורגלת לזה מעצמי אחרי סקס.

אחרי זה היה חלק שאת כולו אני מעדיפה לשמור לעצמי. משהו אישי שאין לי את היכולת לבטא במילים - בכל אופן לא עכשיו, וכנראה אקדיש לזה פוסט בעתיד כשאעכל את החוויה העוצמתית והכואבת כל כך הזו, נפשית.

פחדתי שהסשן הלילה יהיה אינטנסיבי מידי, ובכל זאת זה מה שהיה - והיה לי כל כך טוב בכל רגע ורגע, שאני מופתעת מעצמי במיוחד.

תודה מאסטר, התגעגעתי כל כך.

מגדלנה