אפשר לומר שנולדתי כאן. זה לא משנה שלעולם היגחתי בין קירות בית החולים - הקירות האלה, שאני יושבת בין ארבעתם, אלו אותם הקירות שראיתי מאז שהביאו אותי לפה. שנים על גבי שנים באותה הדירה, שמעולם לא היתה לי לבית.
תמיד תחת האיום שהדקה הזו זו הדקה האחרונה שלי בין הקירות הללו, תמיד בצעקות, תמיד בלי סיבה הגיונית נראית לעין הבלתי מזוינת שהיא לא של אבי - בין אם הייתי בת 12 ובין אם אני בת 21. משפט לא במקום, התבטאות לא נכונה, התנהגות זו או אחרת שנפוצה לכל חבריי ובני גיל ההתבגרות שנראתה חריגה לחלוטין בעיניי אבי, אף על פי שלו היה מסתכל על אחרים היה נוכח לגלות שאני לא שונה בהרבה מהם אם בכלל, נשימה שלא נלקחה ברגע הנכון - כל אלה הובילו לאיום ההוא ששגור בפיו כדי לחרב את חיי "אני אקרא לשוטר/ עו"ס/ פסיכולוג/ פסיכיאטר/ בעל מקצוע כלשהו" ומיד לאחריו "את חייבת ללכת מפה, את לא יכולה לגור פה יותר".
כך 21 שנים, בפחד הנורא שהפעם האיום יתממש. אלא שכעת אני כבר בגיל שלצאת מכאן זה יותר מלגיטימי, זה הדבר הנכון לעשות.
ואני לא יכולה שלא לחזור להיות הילדה בת ה 12 עם התיק שמוסתר עמוק בארון עם כמה בגדים וקצת כסף שחסכתי מוכנה לברוח, לברוח, לברוח, לרוץ!!! … ואני לא יכולה שלא לחזור להיות היא, ולפחד פחד אימים ממה שבחוץ. אני לא יכולה שלא לחזור להיות אני בת ה 15 שאספה את התיק שאחת לחודש ארזתי מחדש "למקרה ו", ויצאה על האוטובוס לתל אביב לחודשים ארוכים ברחובות עד שנגררה הביתה כדי לספוג שוב ושוב את אותם האיומים ולתהות "בשביל מה באת לקחת אותי חזרה הנה?".
עד היום.
4 בבוקר.
גם עכשיו.
אני חייבת לברוח מכאן לעד.
מגדלנה
לפני 17 שנים. 15 ביולי 2007 בשעה 1:34
