סיפורים

פסח זה זמן טוב.

מזג אוויר אביבי, תחושת התחדשות, אווירת ניקיון.

זמן מצוין לפשפש באלבומים ישנים, יומנים של שנה קודמת, פיסות נייר עם ניחוחות של זיכרון ישן שנשכחו בפינות חבויות של מגרות,

והכול באמתלה של ניקיון.

נסעתי לירושלים הבוקר.  נולדתי שם.

אם יש מקום שפסח גורם לי להתגעגע אליו, זו ירושלים.

כילד קטן, אני זוכר את ההמולה באותה תקופה. כל הארונות מרוקנים מתוכנם, כלי מטבח שחבויים משך כל השנה, מתגלים במלוא הדרם ואבקם. שטיחים מאווררים, אבק בכל עבר.

אמא, האחיות, כולן כאחד, נרתמות למלאכה הקדושה, ניקיון חג הפסח.

אותנו הקטנים, וזה היה בתקופה שאינטרנט היה סוג של הזיה חיזרית, היו מעיפים החוצה שלא נפריע.

"לכו לשחק עם החברים"  הייתה אומרת אמא ודוחפת אותנו החוצה.

"חברים". הייתה למילה הזו משמעות כל כך שונה מאשר כיום. חברים היו אלו ששיחקנו איתם, חיינו איתם, רבנו, צחקנו ולמדנו ביחד. חברים היו כל עולמנו מלבד המשפחה.

כשנסעתי לירושלים הבוקר, הלכתי לפגוש כמה מהם.

את הראשון, לא ראיתי קרוב לשנה. היינו שכנים כבר מגיל 8. חברים טובים ממש.

הוא עסוק תמיד. מנהל עסק של משקאות. אני כבר מזמן לא גר בירושלים, ויש לי את החברה שלי

בקושי מתראים.

מנסים לשוחח פעם בכמה ימים או שבועות יותר נכון.

שיחות קצרות כאלו,

סוג של מחייבות כדי לא לוותר.

המפגש היה מאוד לבבי. נשיקות, חיבוקים, החלפת מילות נימוס.

הייתה לשנינו תחושה שזה כבר לא זה.

הוא היה עסוק במתן הוראות לעובדים שלו, אני עניתי לטלפון שצלצל ללא הרף,

כך בערך הסתיימה הפגישה.

עם השני נפגשתי לארוחת בוקר.

עם השני אני יותר בקשר. אנחנו מכירים שנים. מאז שנולדנו.

דיברנו על העבודה, החיים, הלבטים.

הוא סיפר, אני הקשבתי, אמרתי לו את דעתי, סיפרתי לו את שעובר עלי, החלפנו חוויות , צחקנו, היה כיף.

לאחר מכן, נפגשתי עם חברה, בחורה צעירה.

מאוד צעירה, כמעט ילדה.

נפגשנו פעם במשרד, ומאז אנחנו חברים טובים.

אמרתי לה שאני חייב לסדר משהו בקניון.

כשהגענו, עצרתי לשנייה ליד חנות נעליים, והתכופפתי לשרוך את נעלי.

הן ניצבו במרכז חלון הראווה. זוג סנדלים מדהימות, עקב קטן ורצועות עור הנכרכות סביב הקרסול.

היא אף פעם לא אמרה לי את זה ישירות, אבל ידעתי כמה היא דלוקה ומתאווה לזוג סנדלים כזה.

כששמה לב שאני מביט בה ומחייך, השפילה עיניה במבוכה.

לחייה האדימו כשהמוכרת הצעירה שעקבה אחריה מבעד לחלון, קראה לה לשנייה.

"רוצה למדוד את הסנדלים החדשים שלך? " שאלה בחיוך.

היא כל כך אהבה את הרעיון להפתיע אותה, כך שהסכימה מיידית לשתף פעולה כששאלתי אותה מוקדם יותר בבוקר אם תהיה מוכנה להפתיע אותה.

מאוחר יותר,  עם שקית אדומה גדולה, ישבנו לשתות קפה  בקפה רימון.

סיפרתי לה על החברים שפגשתי הבוקר.

"את יודעת, גיליתי פתאום שיש שני סוגים של חברים,

סוג אחד ששומע את מה שאתה מדבר,

וסוג שני שמקשיב למה שאתה מדבר."

שתקה לשנייה ואז אחזה בידי , נועצת בי את עיניה הכחולות.

"יש סוג של חברים ששווה יותר"  , לחשה.

"אלו שיודעים להקשיב לדברים שאתה לא אומר".

הקפה ברימון ממש מעולה. שווה לכם לנסות.

חג שמח.