צ'ילי - ונילי

שלום לכולם
את הסיפור הבא פירסמתי בפורטל הבידיאסאמ ז"ל במסגרת תחרות סיפורים שבה היה צריך לכתוב בעילום שם סיפור בהשראתה של תמונה ובה נראו שומרים חסונים, מעין תליין מצוייד בשוט ואשה שנראית כשפחה (משהו כזה פחות או יותר).
הסיפור זכה במקום הראשון ומאוחר יותר השתתף בתחרות נוספת באתר "פאנדו" אף הוא ז"ל (אני מתחיל להבין מדוע לא פורסם הסיפור שלי במגזין עד כה... הוא פשוט קוטל אתרים (~; ).
נו הרי הוא לפניכם:

העונש[u]

הבטתי בדניאל בחרך הצר שבין הדלת לאולם האורחים. אור הנרות מאחוריו עיטר את דמותו של אדוני האהוב בקו זוהר דק. דמעות ערפלו את עיני וחשתי כאב עז בחזי, חזק מכל כאב אשר אי פעם ידעתי.
לא חשתי את ברכי הכורעות על הרצפה הקרה כבר.... כמה? אולי שש שעות רצופות.
כן, לפני דקות ספורות השמיע האורלוגין הזקן שמונה צלצולים. מאז שתיים בצהריים אני ממתינה לבואו, עורגת למבטו, לקולו המרגיע והסמכותי. לא מקווה אפילו להצלפה או מגע.

כן... חטאתי לפניו איני ראויה אפילו להצלפה קשה.אני ממתינה שיבוא ויודיע על עונשי. אני מקווה, כל כך מקווה שאיענש. זו התקווה היחידה, אבל הוא לא יעניש אותי. לא דניאל, אין זו דרכו. הלוואי והיה כאותם אדונים, עליהם אני שומעת במפגשי הסלון ובנשפים. כמו תום אדונה של רבקה, השפחה השחורה היפיפייה.

בנשף שנערך לפני שבוע סיפרה לי כששתינו על הברכיים ממתינות להוראת האדונים שהסבו לכוסית משקה וסיגר לאחר הארוחה.

" ביום שני בלילה. לאחר יום ארוך של שירות לתום, הוא סימן לי באצבעו לכרוע ולמצוץ את איברו. הייתי מאוד עייפה, כמובן שמיהרתי על ברכיי אליו.אבל נורא כאבו לי הברכיים את יודעת... יום שלם."

"כמובן, הנהנתי בהבנה".

"אז אחרי כמה פסיעות ברכיים הרמתי אליו את ראשי ואמרתי לו: 'תום האם תרשה לי הפעם ללכת? אני כה עייפה.'"
הוא הביט אליי ואמר: 'את יכולה לעשות כל מה שמתחשק לך, אולי לא מתחשק לך? אני לא מחזיק אותך בכוח.'

"הוא כעס?" שאלתי.

"כעס מאוד."
'אמרתי לו שזה בסדר, אגיע על הברכיים ושאני מתנצלת אבל הוא התעקש שזה חייב לבוא מרצוני באמת ועכשיו הוא כבר לא בטוח'

"אז מה קרה?"

"הייתי צריכה לשכנע אותו, ביקשתי להוכיח לו את מסירותי המלאה בזה שיעניש אותי, הגעתי אליו השתחוויתי וביקשתי עונש."

"מה היה העונש?"

"הוא ביקש שאביא קיין, הוא יודע שאני לא אוהבת קיין. בגבולות שקבענו בתחילת הקשר בינינו הסכמנו שלא אוצלף בקיין. רעדתי, בכל גופי אבל זחלתי והבאתי לו את הקיין."

" הוא היה קשה איתך?" שאלתי

היא הביטה בזהירות אל עבר האדונים שהיו שקועים בשיחה ערה ולא הפנו אלינו מבט.
ואז הפנתה אליי מעט את ישבנה והפשילה את חצאיתה.
למרות עורה הכהה ניתן היה לראות שתי וערב של סימני הצלפות דמויי כוויה וכתמים סגולים וכחולים עם שוליים צהבהבים.

היא חזרה לכרוע לצידי, "הוא שבר את הקיין" אמרה בדממה ועיניה מביעות כאב והכרת תודה כאחד.

"ואיך את עכשיו?"

"זה כואב כגיהנום, אילולא האופיום שנתן לי כדי לשכך את הכאב לא הייתי יכולה להגיע היום"

המראה היה נורא אך עם זאת עורר בי ריגוש, שרירי הירכיים שלי התכווצו מעט וערוותי התחילה להתחמם בנועם.' יותר מאוחר באותו הלילה... זכיתי גם אני לתענוגות קיין מתונים.

הלוואי והייתי נענשת...
אבל דניאל מעולם לא העניש אותי, במקרים המאוד נדירים שכעס היה מביט בי במבטו החודר ומדבר מדוד ומתון על הסיבות שבגללן הוא כועס. ואז הלך לו וחזר. לפעמים אחרי שעות ופעם אחרי יומיים.
לא יצר קשר ולא הודיע.
כשחזר הייתי רצה אליו על ברכיי מניחה מצח על הרצפה וממתינה שיגע בראשי לאישור.
והוא תמיד ליטף ראשי ברוך לאות כי שכך כעסו ומותר לי להביט לעיניו.

הפעם זה היה אחרת.
הכל התחיל כשהוא יצא לגרמניה לשבועיים. ואני נותרתי בבית לבדי. הסתובבתי חסרת מעש, קראתי, כתבתי מכתבים, טיפלתי בגינה... באחד הימים, בערב כשהלכתי לחדר האמבטיה וחיכיתי שנינט תבוא כדי לרחוץ אותי, ניעור בי געגוע למגע....
נינט הנערה המתוקה עם גופה הרענן העגלגל הגיעה כשבידה שוט רצועות כבד.
הבטתי בה בתימהון.

בפנים מבוישות מעט, הביטה בי ואמרה ברוך: " האדון ביקש שבדיוק שבוע אחרי שיצא לדרך אלקה אותך כדי להקל את הגעגועים."

חייכתי בהפתעה וחשבתי 'הו, דניאל המתוק' .
התפשטתי והלכתי לעמוד הקשירה באמבטיה. כמובן שלא היה צורך לקשור אותי. רכנתי מעט והמתנתי.
מבלי להסב ראש לאחור שאלתי, 'כמה הצלפות ביקש האדון להעניק לי?'

'מאה ושלושים גבירתי.' שישים רכות, רכות, שישים קלות ועשר חזקות.קולה של נינט רעד.

המממ... תתחילי ואני אספור.
1... 2... 3... ההצלפות היו מלטפות ואיטיות כמעט וביקשתי להגביר את הקצב והעוצמה. כל חבטה בישבני דמתה בעיני לחלציו של דניאל הנחבטים כנגד גופי, נמלאתי תשוקה חריפה ומעקצצת. ירכי נרעדו ממאמץ העמידה ומגלי התאווה שעברו בירכי. חשתי את פטמותיי נוקשות עד כאב, נוגעות בעמוד הקר.
רציתי ללטף את כפתור העונג הצמא שלי אבל נאלצתי להישען על ידי. נמנעתי, גם בגלל ההרגל.
כאשר דניאל שכב איתי, הוא לא הרשה לי לענג את עצמי ללא רשותו. למרות היעדרו ולמרות שלא קיבלתי מנינט הוראות אחרות... לא עלה בדעתי לשנות ממנהגי.
שלושים... נינט הפסיקה.

'האדון ביקש שלאחר שלושים הצלפות אשאל אם את רוצה לשנות תנוחה או לנוח'

'אני אנוח קצת', השבתי.
התהלכתי מעט כדי לשחרר את שרירי הגב הנוקשים מהעמידה. והתיישבתי על הכסא הקטן באמבטיה.
הבטתי במראה, אישה נאה אני תמיד ידעתי. אבל בזוויות עיני נחרצו קמטים חדשים... אותות הגיל, דניאל תמיד ביטל את חששותי ואמר: 'ניקול, את יפה, את שפחתי היפה, יפה כנסיכה. ראי את תכול עינייך שנראות כמוזאיקה, את צחות עורך את האצילות של הגוף והפנים ותוך כדי כך ליטף את פניי וגופי כפסל.'
ננערתי, "בואי נינט" נמשיך. הפעם רכנתי נמוך יותר כשידיי שעונות על הכסא.
ההצלפה נמשכה ונמשכה.
לאחר מאה ושלושים הצלפות רעדתי כולי... הזעתי, כל כולי התרכזתי בכאב ובצורך המתוק החריף כאילו גירוד עז שלא בא על סיפוקו.
התיישבתי על הכסא, ישבני מתענג על הצריבה והכאב.
נינט האומללה. עיסתה את שרירי ידיה הכאובים ונעה מצד לצד כדי לשחרר את שריריה.
רמזתי לה להתקרב. החזקתי ביד בוטחת את שרירי זרועה ועיסיתי אותם בתנועה עמוקה ורכה. זרוע אחר זרוע מכתף עד קצות אצבעותיה.היא הסמיקה והייתה נבוכה.

"תודה רבה גברתי."

חייכתי אליה.
אחזתי במותנה בעדינות מרפרפת. היא התיישבה על ירכי.
הבד המחוספס של חצאיתה נעם לי.
בלי להבין הרבה, חיבקתי אותה... וליטפתי את ירכיה.
דקות ספורות אח"כ כיוונתי את ראשה לערוותי הבוערת.
הסתבר שהנערונת הכפרית... גילתה כשרון טבעי לא מבוטל. בזכות כישרונה ורעבוני החריף ... עד מהרה טולטלתי בגלי תענוג חריפים ומתוקים מתוקים.אחר כך חשתי אשמה. דניאל לא אסר עליי ליהנות מנינט. אבל... גם לא הרשה. ונינט עצמה? שיתפה פעולה אבל... האם באמת הייתה מעוניינת? או שאולי כפיתי עליה את עצמי? הושבתי אותה על ירכי חיבקתי את מותניה ושאלתי: " נינט, לא שאלתי אותך, את מרגישה שהכרחתי אותך?"

נינט הסמיקה מאוד. "לא גברתי, שמחתי לענג אותך... למרות שזו הפעם הראשונה שאני עושה דבר כזה."

" את בתולה?" "לא גברתי", הסמיקה שוב.
"שכבתי עם בחור צעיר אחד מהכפר."

חייכתי אליה.
"אני שמחה, שלא עשית את זה בכפייה ואני מאוד מודה לך, היה לי מאוד נעים"
נינט הביטה אליי ברוגע: "האם נספר לאדון?"
חשתי נבוכה, "אני לא יודעת".

החלטתי לא לספר.

דניאל חזר... אבל הרגיש שמשהו לא כרגיל.
הוא שאל אותי כשאני מתכרבלת למרגלותיו " האם יש משהו שאת רוצה לספר? משהו מפריע לך?"

היססתי רגע, "לא אני לא חושבת, למה אתה חושב כך?"

הוא אמר בקולו הרגוע... "אני לא חושב, אני מרגיש" .
ושתק.

למחרת בארוחת הבוקר הגישה לנו נינט קפה, קרואסונים חמאה ריבה וגבינות.
האדון הביט בשולחן, נינט שכחת לחמניות! היא חזרה אל המטבח והוא רמז לי לשבת על ירכו וחיבק אותי.נינט חזרה... הביטה בנו והסמיקה עד סגול. דניאל הביט בה וצמצם את גביניו. ידיה רעדו המגש נשמט מידיה,היא גמגמה 'סליחה' ורכנה לאסוף את הלחמניות.
דניאל הורה לי לכרוע ארצה, קם הביט בה ואמר: 'נינט, לכי מייד למטבח.'

'כן אדוני'

היא הסתלקה במהירות. חיכיתי עם המצח ברצפה.

תסתכלי אליי ניקול.

הבטתי אליו, ליבי דופק כמטורף וגל שחור חולף מול עיני.

הוא פתח בשלווה, פניו שלוות ועיניו נוקבות.'נתתי לך הזדמנות לספר,ולא סיפרת. זה ברור מה קרה. יותר מזה, הקטנה התאהבה בך. זה שלא סיפרת, מראה שיש לך ספקות בקשר אליי.אחרת, בשביל כמה תענוגות לא היית משקרת לי

את יודעת, טיפשה שלי.אם היית מבקשת הייתי נותן לך כמה נערות שרק היית מבקשת. אבל עכשיו, אני חושב שאת כבר בעצם לא שלי' את המשפט האחרון אמר בקול הולך ונמוג.'זה מאוד, מאוד מצער אותי. אבל את יודעת,זו הבחירה שלך בלבד'

ביקשתי במבטי אישור לדבר.

'לא, אל תדברי. היית צריכה לדבר אז. עכשיו זה מאוחר, מדי.מרגע זה את חופשייה לגמרי.ללכת, לעזוב כל מה שתרצי. ' הוא הביט בי במבט כאוב וארוך.ויצא מהחדר.

קמתי... ומייד קרסתי, צנחתי לארץ ומיררתי בבכי.
בצהריים חזר כדי לאכול.וקרא לי לשולחן הוא נהג בי באדיבות כאילו הייתי גברת חופשייה.
כמובן שתאבוני אבד.הוא לעומת זאת אכל בתיאבון רב.כשסיים לאכול. קם ונעמד מולי.

קמתי ממקומי וחזרתי לכריעת המצח ללא מילים.

הוא יצא, ומאז אני שם כבר שש שעות.
מדי פעם מרימה מעט את ראשי בתקווה שישוב.
לפתע ראיתי אותו מתקרב למרווח הדלת מייד הצמדתי את מצחי לרצפה וליבי ניתר בתקווה.
הוא נעמד מולי.שמעתי את קולו, 'קומי, את אישה חופשייה ניקול.'

ניצלתי את חירותי הכפויה: ובעודי מקופלת מולו אמרתי: 'דניאל, אני אוהבת אותך ואני שלך כל כולי תמיד. אין למעשה ולשקר שום משמעות אמיתית זה נבע מחולשה של רגע, אני מבקשת ממך, אנא הענש אותי! אני מתחננת, כל עונש אקבל בשמחה. רק תן לי להמשיך ולהיות שייכת לך'

'את לא שלי, במעשייך הראית שאת אדונית לעצמך ואני מכבד את זה, באמת'

'אני מוכנה להוכיח לך שאני שלך לחלוטין, ומבחירה חופשית.'

'איך?'

חשבתי בקדחתנות... 'אה... מכור אותי למרבה במחיר במכירה פומבית.
רק אם אני רכושך אתה יכול למכור אותי.'

המממ... 'את מפתיעה אותי... לא הייתי מעלה בדעתי שתסכימי לדבר כזה. אני מסכים.
מחרתיים ישנו מפגש אדונים עם מכירה פומבית.ושם אמכור אותך.'

חייכתי, ידעתי שהוא לא רואה את החיוך אבל יודע שאני מחייכת. ולכן מחקתי את החיוך.
'תודה אדוני.'

'אבל, אני אהיה אדונך רק במעמד המכירה, עד אז את חופשייה ואורחת רצויה בביתי.'

היומיים האלה היו קשים. השתדלתי להתנהל בזהירות לידו.לא העזתי להביט אל נינט.
לא שחשקתי בה.לא רציתי לעורר את כעסו. בערב המכירה לבשתי שמלה זעירה ושחורה.

הוא הביט בי ואמר: ' לא, התפשטי לגמרי'

הוא הוביל אותי למכירה עירומה כשלידיי אזיקי עור ולצווארי קולר ושרשרת.
חשתי מושפלת, הייתי השפחה המבוגרת ביותר והיחידה שהוצגה בעירום. התביישתי בגופי הזקן.
השפחות האחרות היו נאות וחטובות וצעירות ממני בשנים רבות. אחת, אחת הן הוצעו למכירה ונקנו במחירים גבוהים.אני הייתי האחרונה.דניאל הורה בידו לכריעה ושחרר אותי מהקולר.הוא עמד מול הקהל.
"השפחה הזו היא אמנם מבוגרת, אבל בד"כ ,הדגיש, (כמה שזה כאב לי) היא נאמנה צייתנית וישרה.
היא גם מנוסה, גיחך מעט.ונאה לגילה.

ואז הלך הצידה והורה בידו לכרוז לבוא במקומו. הכרוז ריתק אותי לרצפה והביא שוט ענק ומפוצל.
"אדונים וגבירות נכבדות, נתחיל בבדיקה של שפחה זו כי אצלנו 'לא קונים חתול בשק."
הוא הצליף בי באכזריות ובקצב רצחני כמו שמעולם לא הוצלפתי. הוא הצליף בגבי ובישבני וברגליי תוך שהוא מכוון אותי בידיו לשנות תנוחות כדי לכבוש שטחי עור חדשים. נשכתי את שפתיי כדי לא לצעוק, התאמצתי לא להתעלף כדי לא לקלקל לדניאל את מכירתי. כמובן שלא העזתי לזוז.קצת לפני שאבדתי את ההכרה הוא הפסיק.כל גופי בער. חשתי צמא עז וגרוני כאב.הכרוז הניח צלחת מים לפני.ליקקתי את המים בשקיקה. רק מחשבה אחת כאבה יותר מגופי... הלילה לא אהיה יותר שייכת לדניאל.

המכירה החלה... מאה עבור שפחה נאה ומנוסה, כן אדוני? מאתיים, מישהו מציע יותר?
שלוש מאות וחמישים נשמעה קריאה, קול נשי קרא ארבע מאות.
מישהו מציע יותר? היא בוודאי שווה יותר!
ארבע מאות פעם ראשונה, ארבע מאות פעם שנייה ארבע מאות..."
לפתע נשמע קול גברי מוכר, "אלף!"
דממה מופתעת השתררה באולם.זה היה המחיר הגבוה ביותר מכל מה שהוצע אותו ערב.היה זה תום. מכרו, ויריבו הסמוי של דניאל.תמיד שרר מתח של יריבות וקנאה ביניהם למרות החזות הידידותית.

הכרוז כחכח..." המממ אלף פעם ראשונה, אלף פעם שנייה..."
לפתע פלטתי, "אלפיים!"
רחש עבר בקהל.
מישהו פלט בקול צווחני, "הכרוז? האם זה חוקי?!"הכרוז שתק, נשמע רחש של דפדוף בניירות.

"ובכן, אני מודיע שהמהלך חוקי. בשטר המכר של שפחה זו מופיעה פסקה לפיה מרגע שמתחילה המכירה השפחה אינה שייכת יותר לאדונה. לפיכך, בעצם היא חופשית מאדונה ושייכת לקונה.וקנייתה את עצמה היא חוקית."

קולות הפתעה מרמור ולחשוש עברו בקהל.
"אלפיים פעם ראשונה, אלפיים פעם שנייה אלפיים פעם שלישית.
נמכר!"

הכרוז התיר אותי.
נעמדתי בקושי רב, רועדת מתרגשות וכאובה.
פניתי לקהל ואמרתי: "קניתי את עצמי, ואני מבקשת להעניק את הרכישה לדניאל שהיה אדוני האהוב."
דניאל הביט בי מופתע... לאט, לאט התפשט חיוך על פניו. והוא הכריז ברוך:"אני מקבל את המתנה הנהדרת הזו בשמחה."
התקרבתי אליו וצנחתי באפיסת כוחות לתוך חיבוקו החם.