למרות שאני רגילה להיות חשופה, גם פיזית וגם נפשית, ואני לא מתרגשת מכך במיוחד, יש מצבים בהם פתאום החשיפה מאוד קשה לי.
סיטואציה קצת שונה. או מוזרה. מישהו, או מישהי שאני לא מכירה, ופתאום אני מרגישה קצת לא שייכת. שונה. מרגישה שאני מתביישת.
וקשה לי עם זה. כי אני מבינה איך אני נראית לאנשים שהם לא מהחוג החברתי הרגיל שלנו. גם אם זו לא הייתה הכוונה.
שזה נגמר אני הולכת לחדר השנה ועומדת מול הראי הגדול. עירומה מכל. מתבוננת במשך דקות ארוכות.
מלטפת את עצמי: את הצוואר שלי, את הכתפיים. מעבירה יד בשיער.
וכל הזמן הזה ממשיכה להתבונן בעצמי בראי. בעמידה.
מעבירה אצבעות על הפטמות שלי. וגם צובטת. ולא מפסיקה להיישיר מבט לדמותי המשתקפת. מחייכת אל עצמי.
מושיטה יד גם אל בין רגליי. הדמות המשתקפת אלי לא מסגירה האם אני נוגעת, והיכן, היד מכסה אותי ורק אני יודעת.
ואז אני חוזרת ואומרת לעצמי שאני יפה. ומינית. ומיוחדת.
