את קוראת לי רגע אחרי שהנחתי את השתייה והכיבוד על השולחן.
מתבוננת בך בעיניים שואלות ואת מחייכת
אני טובעת בעינייך, מתקרבת אלייך, לנשיקה, לנשימתך המהפנטת אותי
מתמסטלת, החום עולה בין ירכיי
את לוקחת את ידיי לאחור ונועלת את הטבעות הקשורות אליהן יחד
הנשיקה בחוסר האונים שלי מהפנטת עוד יותר,
נשמתי פורחת כשאת ממוללת את פטמותיי.
מחניקה אנחה, עיני האורחים נעוצות בי
ובך, ובנעמי, המגישה לך שני אטבים של כביסה
שאת שמה עלי בעדינות ובדיוק
כאילו את יודעת איך ארגיש
הכאב חלש בהתחלה ואז הולך ומתגבר
לאט
לרמה אחידה
שורף לי
ואני מתרגלת
מדי פעם נשימות קצרות של כלב כדי להרגיע
ידך בין ירכיי חוזרת רטובה אבל אני סובלת
ממש כואב לי
כולם שקטים כל כך
כאילו אני תחת זכוכית מגדלת
מתחת לחצאית את משמנת אותי ופלאג
והכאב עם הלחץ מטיסים אותי לשמיים
שוב את מולי
שוב אני טובעת בעינייך
מפחדת כשאת שולחת ידייך שוב
ובבת אחת מסירה את שני האטבים
מכת הכאב של דם הפורץ אל הפטמות הדואבות
צועקת מכאב בלתי נסבל
הכאב לא מפסיק הוא בא והולך בגלים
אני מחווירה, מתנשפת
בולמת את הבכי של ההשפלה הפומבית
ובלי רחמים את מחברת את האטבים שוב
שוב שורף
מלטפת אותי
משחררת את ידיי הקשורות
יושבת מאוננת חשופת כאב מול כולם בלי מעצורים
