אפילו בחושך

חי עם כרטיס פתוח בתוך רכבת משלי,
היעד לא מוגדר, אבל התחנות לבסוף תמיד מובנות.
חונה ברחובות מוארים,
גם חולף בפינות חשוכות.

הרבה אנשים נכנסים לרכבת שלי,
עוברים איתי תחנה או שתיים-
מעטים עברו מסלול בתוך מסילות חיי.

אתמול עפתי בתוך תחנה,
תחנה שחזרתי אליה אחרי תקופה.
שמחתי לראות פנים מוכרות,
ניסיתי, באמת שניסיתי שלא יראו שאני מעלה זכרונות.
זכרונות מתחנות מאוד רחוקות.

רוקד עם מהירה , ריקוד איטי-
מוזר לי לשמוע את המנגינה בזו התחנה,
אבל על הצלילים ועל הצלליות בתחנות,
אין לי שליטה.

הרגליים זזות, אנחנו בקצב הנכון-
ומשהו בי מרגיש-
מרגיש את התחנה שאליה אני לא יכול לחזור,
התחנה שבה יש נר דולק,
נר שלא כובה.