אפילו בחושך

את יום האתמול העברתי , מלווה מישהו קרוב לבית חולים,
יכול להגיד לכם, שכמה שאני חושב שיש לי פרופורציות לחיים-
אתמול הן עברו שוב השחזה.

עכשיו ירד לי האסימון, לגבי אחד הארועים שהיו שם,
היה בחור צעיר שאמר לי שלום, והיה ממש נבוך.
כל משפחתו הייתה שם, והתברר לכולנו שהסיבה היא אחותו הילדה,
היא קרעה לעצמה את הורידים, והגיעה עם מגבת לבנה בצבע אדום.
היינו עדים לכניסתה, ולהליך הטיפולי,
ואני במסגרת הכובע השני, מתבונן ובודק שבאמת הנהלים הרלוונטים מקויימים.

לא היה לי נעים, כי ברור לי שאני והבחור הצעיר מכירים,
אפילו אלו שאיתי הבינו את העיניין, ורמזו לכיוון שהתברר כמדוייק.
אבל באמת שלא זכרתי כלום.
הייתי עד לבואה של הפסיכיאטרית והעובדת סוציאלית,
וראיתי אותו, אחותו ואת אימו - וכולם מוכרים....מתבוננים ומשפילים עיניים.
קשה לי להבין, מאיפה אנחנו מכירים.
ולא רציתי לחטט, הרי הם היו במצב קשה, שבורים ובוכים ובעיקר מזועזעים.

עכשיו ירד האסימון, אנחנו מכירים מלפני הרבה יותר מעשר שנים , כשהבחור ואחותו היו בגיל זו שחתכה את הורידים.
כנראה שהמוח מוחק ארועים קשים.