You'd kill yourself for recognition

וכל הזכויות שמורות לתוכי המזמר ששר לנו את זה באוטו בדרך למסיבת ליל אמש, בסוזי ג'יפוניתנו האהובה שלא הייתה מספיק מלכותית משו, מסתבר. וול, לפחות היה טיול שנתי ;-). חזרה נוספת ותראו איך זה נדבק אליכם ולא יוצא מהראש עד מחר: הסוטים והסוטות, צ'רלי קצ'רלי. הסוטים והסוטות, צ'רלי קצ'רלי. הסוטים והסוטות, צ'רלי קצ'רלי. זהו, אתם Doomed ("מופאסה"! בררר)...

הבוקר, בדרך לבית המרקחת ולחינוואי, על מנת להשיג עופטרי למרק לכלבלב החולה שלי, הייתי צריכה להשתמש לא מעט בקלאץ', בגז ובברקס, מה שהיה לי מאוד, הממ, איך לומר, פעולה מורכבת ומאתגרת. אני מרגישה כאילו יש לי פרנוקל ענקי באמצע של כל לחי ישבנית שלי ואני נעה בין עונג וצחקוק לקללה אימתנית על כל מי שהעז להקשיב לצרכיי אמש. הפקקים ביפו וכל הזינוקים בעלייה האלו, רק הקשו את חיי עוד יותר והטו את הכף יותר לטובת הקללות.

כבר כל כך הרבה זמן אני מחכה להיות ערנית, והנה זה קורה. בנוסף להימנעות מאלכוהול, אכילה בריאה ומיעוט פחמימות מתמשך, מלחמת הגלגול או לא, המסורתית בכל ערב, מוכרעת כבר זמן ארוך לטובת ה'לא' ואני בהיפרים מטורפים. אני מוצאת את עצמי מתעוררת בבוקר ורוקדת לקול מוזיקה משמחת, יוצאת לטיולים ענקיים עם דרס קוד ומריצה אותה עד שהיא מתמרדת שכבר אין לה כוח, והכי מוזר, אני ישנה נורא מעט ולא מצליחה להירדם שוב, למרות שאני נורא מנסה. תוסיפו לזה שאני חרמנית כל הזמן, כאילו לא סופקתי כבר איזה שנתיים ותקבלו אותה. כן, אותה, הנה היא קרבה ובאה – המפלצת. העטלפת הטורפת. אתמול סיפקתי לה לא מעט וודקה רד בול (למען הדיוק שתיתי באדיקות סטוליצ'ניה קריסטל מבית מדרשו של המאהב האהוב+XL) ופשוט בלי הפסקה. בכל פעם שהכוס התרוקנה, לקחתי עוד. לוידעת בכמה ליטרים זה מסתכם, אני רק יודעת שזה מסתכם בתחתונים רטובים לגמרי, נשיקות צרפתיות+מזמוזי שדיים עם מספר לא ברור לגמרי של יפיפיות מרהיבות וטעימות, דיבור מאודדדד ישיר והגוף שלי שהשתחרר לחלוטין. אם אני תמיד אומרת שאני הכי אוהבת בעולם לרקוד, אז אתמול זה היה לעשות אהבה עם עצמי, בלי יכולת להשתלט על המפלצת המרקדת. המקסימון המתוק אמר לי שכבר 3 פעמים שהוא פוגש אותי, ובשלושתם אני באותו מצב – שתויה ורוקדת את עצמי לדעת (ושמסתבר בדיעבד שהוא ספנקר אימתני ואחד משניי האחראים ה!רציניים! למכאוביי). פתאום זה הביא אותי למחשבה שריקוד זה הפור פליי שלי. עזבו אתכם מליקוקים, חירמונים ושטויות. תנו לי לרקוד קצת ואני אאנוס כל מה שנקרה בדרכי.

וככה העטלפת הטורפת הופיעה פתאום ואני לא ידעתי את נפשי. לא נראה לי נכון להתחיל לעשות ריצות בסיבובים מסביב לבניין, מה גם שמה שבאמת הניע אותי היה מחשבות זימתיות לגמרי ביותר מידי כיוונים, אז ביקשתי מנסיכת המזרח שלי שתיקח אותי לפינה ותרגיע אותי עם איזה שוט. עברו עליי כמה וכמה ידיים ושוטים ברמות כאב משתנות ואני חושבת שאם מתישהו מישהו לא היה עוצר את זה, אני הייתי מסוגלת לתת לכל הנוכחים שעוד נותרו במסיבה לספנק אותי ולא היה לי די. הצילו. עכשיו אני מרגישה את 2 הפרנקולים הענקיים ששום שמן עץ-התה לא יכול לרפא. שמעתי מעוד בעלת ניק זואופילי שרק שקית אפונה קפואה של סנפרוסט יכולה לסייע, אך אין בנמצא ונראה לי שכבר עבר הזמן. אני אמשיך להיות בהיפר עם בעייתיות קלה בהליכה-מהירה עם שרירים-"אסופים".

עוד פחות מחודש יום הולדת הלב שלי 3>. אלוהים אדירים, אני מרגישה יותר צעירה וקלילה אפילו יותר ממה שהרגשתי בגיל 22. מאז מסיבת הענק של יומולדת 26, לא ארגנתי לעצמי הפקה. נראה לי שהגיעה העת ואני מתחילה כבר עכשיו לתכנן את יומולדת הסוטים והסוטות שלי, צ'רלי ק'צרלי. והפעם, עם כל הכבוד לתוכי האהוב, הפלייליסט עליי, ככה שיהיה בדיוק לצרכיי המדויקים ויעיף אותי לחלל. השוטים עליכם, בואו בהמוניכם והזמינו את כל שכיניכם לשכונה-לעבודה-ולחוג מקרמה לספנק לי את הצורה. הגיע הזמן. כמה אפשר להיות דומית-אימתנית-מסוכנת?! די, נשבר כבר מכל הסגידה הזאת ;). אם היה לי אומץ הייתי מבקשת גנג בנג כמו של ונוס. אבל אני עטלפת בלאי, וגם, אמממ, איך לומר – נשואה באושר 😉 ...



עטלפית-על