לראשונה בחיי קינאתי לגבר שלי.
קנאה היא דבר אפל ודחוס, ערפילי, צונאמי. היא מתחילה בקצות האצבעות של כפות הרגליים ומקיאה עצמה החוצה דרך הפה, סוחפת איתה מילים רעות ומסיטות. הרגשתי איך היא השתלטה עליי הבוקר, זעם פרץ ממני עליי ועליה. אז אמרתי לו שיתקרב, החזקתי לו חזק את הזין והביצים האהובים שלי דרך מכנסי הויניל השחורים וביקשתי שיזכור מיהו ולאן ישוב. מי אשתך, שאלתי אותו רטורית. הוא הבטיח לחזור אליי על ארבע לעת ערב.
במשך היום מצאתי עצמי מדפדפת לא אחת בגלריית הטלפון, נוצרת רסיסי מראו המענג מהבוקר. הוא כל מה שתמיד פינטזתי, הוא חלום שהתגשם במלאו הדרו. הוא המראה, הריח, הוא דברי הטעם הנאמרים חרש-ביבבה, הוא הסם והמנה. אחר הצהריים גופי כבר איים להתפקע מן הגעגוע, ליבי כבד מנשוא. פתחתי את גלריית הסשנים שלנו במחשב ונזכרתי במבט האחר, זה שרק אני מכירה, מבט הסשנים הכנוע-מתגרה, מבט הסאב-דום שלו, של הקטן שלי, המלך שלי, האחד והיחיד שלי. שלי. שלי.
על שתיים הוא שב, ללא עור וניטים, ללא אודם שחור בשפתיים. כמהתי לראותו שוב עם הברק איתו עזב בבוקר, התגעגעתי לרגש הכיווץ החדש והמוזר. שמחתי שהוא חזר אליי, אך הרגשתי רחוקה. רציתי לקנא, רציתי שיחשוף את המבט הזה, המתריס, המבט של הגבר שהוא רק שלי. אך זה נעלם כלא היה. סבבנו סחור-סחור, כל הערב, מחוללים את ריקוד החיזור ממרחקים. הנגיעה עודנה ממתינה.
אני לא מכירה את עצמי כזאת, אבל זה מציף אותי.
כל כך הרבה יש לי אותך וממך, טעם צוף וגן עדן, אך אין לי די.
עע
לפני 16 שנים. 19 במרץ 2008 בשעה 23:55
