הן כנועות, הנשים במשפחתי, כולן, ואני לא מדברת על המיטה, אני מדברת על החיים. כנועות, קטנות, מגינות גם כשלא צריך, אלופות בהסתרה, מתפעלות הבית והילדים, המנוע הקטן מאחורי מגה הארגון של חייהן – המשפחה. שפחות של המבט הגברי, שפחות של הדימוי העצמי המצומם. תמיד הרגשתי שאני שונה, בודדה, חריגה. אני זוכרת שגיליתי בכיתה ה' את המילה פמיניזם במילון שהיה בסוף יומני התלמיד הקטנים האלו, בדפים הפסטליים, ורודים/צהובים/ירקרקים. הערך פמיניזם היה כתוב בדפים הירוקים, אגב. אני זוכרת את הרגע ואת ההתרגשות שאחזה בי, זוכרת בדיוק באיזה מיקום ישבתי בכיתה ופני אל החלון. "שיוויון לנשים"... ועוד יש תנועה כזאת... כבר בארוחת שישי אני בשביתה שלא נשמע כדוגמתה – אם הבנים לא קמים לעזור בהגשה ופינוי, אני לא קמה. וככה הפכתי להיות היחידה במשפחה (הפקניג מורחבת-מורחבת שלי) שלא קמה לעזור, להגיש. שנים ארוכות מאוד בלבלתי בין חופש ושיוויון לבין חופש ושיוויון לכאורה. הפכתי להיות מלחמתית גם כשלא צריך, קוצנית ודקירה. מצד אחד רוצה להיות חופשיה, מצד אחד כבולה למבט שחונכתי עליו, זה שמשכנע אותי שהכי כיף וקל זה להיות קטנה, זה שאוטומט ולעד ינהל כשלא אביט, את ההצגה.
זכוכית מגדלת בידי תמיד, מפרידה ביני לבין המשפחה שלי. תמיד בוחנת, תמיד מטיפה, מרגישה שנועדתי לשנות, אבל כל הזמן מאבדת מולם את הרכות. קבלו את הסברס במחיאות כפיים סוערות. אני מסתכלת על כל הנשים, שואלת מה היה בדורות אחורה, אך אל לי להסתכל רחוק, התשובה היא נוכחת ונראה שהיה רק יותר גרוע. אני מחפשת ניצנים בדור הבא, מזהה כמה שגדלות עם ספר ביד אחת, מקלדת בשנייה ופה גדול. עטלפיות לילה, הקוסמות הדיגיטליות הבאות שלי. יום אחד תהיינה גם הקוסמות שלי, מעשה בטני, אינשללה.
++++
נזכרתי היום באלבום שאני מחביאה במדף למעלה. הוא כלכך גבוה שאפחד לא שם לב אליו. רואים שם את הפרינססה הקטנה מגיחה מכל עבר. הילדה שנולדה מבוגרת, בלבוש מבוגר לגילה, אישה קטנה. השתלטנית של המשפחה. ילדה שיעודה להיות נשואה, להתרבות, לציית. ילדה שמנקה את הבית כמו טורנדו מצחצח (אז מה אם אני לא משתמשת בזה היום:] ) ילדה ששונאת את עצמה ואת העולם, מחפשת מפלט. קורבן של המבט הגברי מונצח לנצח, עט על הצופה מכל תמונה, מאיים לבלוע את התום המתחבא והנעורים המוצנעים. ולא ששמו לי גבולות, נתנו לי את כל החופשבעולם, או שבעצם הכרחתי אותם לתת לי לבחור. בכל מקרה, הייתה תמיד רק דרך אחת ללכת בה – הדרך שלי. היה בא-רור שלעצור אותי אי אפשר. והנה תמונה חריגה, יומלדת חמש עשרה – המתנה שבקשתי מהחבר שלי ניתנה לי ברצון ושמחה: הפעם הראשונה.
תפילות האופן ססמי הגיעו לאוזן למעלה רק בצבא ונפער הפתח הראשון – תל אביב. קריה. סקס ספונטני של בליינד דייט בקולנוע גת והצי'פס השןןה של ניו יורק-ניו יורק בשחיתויות משמרות הלילה. זיונים בלשכות של המפקדים הבכירים ביותר (בחיי לא חשבתי אז על אופצית המצלמות. אבל לכו תדעו. היה כיף). חייבת לטעום מהכל, חייבת חייבת. ואז טיול וזיונים ואורגיות וסמים-סמים-סמים. מה, מה, מה עם הדילר. תנו לשמש יד. טוטאל תל אביב, עיר הקור. חייבת לטעום מהכל, חייבת חייבת. ניכור, כניעה טוטאלית, סאבית בגוף ובהוויה, לא ישברו אותי, מסתבובבת במסדרונות הייטק עם חבורות מתחת לבגדים. חייבת לטעום מהכל, חייבת חייבת. אתם מכירים אותה, כבר פגשתם יותר מפעם אחת את מפלצת עדלאידעה שלי.
ואז זה קרה. דרך ללא מוצא. חייבת לבחור את חיי עכשיו, חייבת חייבת. בחרתי ובגדול. חשבתי שאני יודעת מי אני ומה אני רוצה.
חמש שנים קדימה, מתחלפת גאה. ילדה מתמיד, גותית בהתהוות תמידית, מרקר ורוד. קוסמת דיגטלית. נשית ויודעת אהבת אמת. אני מנווטת את חיי בדיוק לאן שאני רוצה והייתי אומרת שהולך בכלל לא רע. באמת? אני באמת יודעת מי אני ומה אני רוצה?
++++
כל פעם אני מבטיחה שזו הפעם האחרונה, שיותר זה לא יקרה. מפרידה את החיים. הרי התחייבתי לעצמי לא לתת לעבודה להשתלט לי על החיים יותר. והנה זה קרה, ואני בקריסה, עובדת ללא הפסקה. מכורה להתקדמות, לרשימות_משימות, לתנועה. לא רואה אפחד שבועות, שום דבר לא יכול לעצור אותי, טירוף בימים, לילות עם הפסקות שינה. חיייבת להיות טוטאלית, חייבת חייבת. זה צונאמי, חוזר כל שנות הפרליאנס כמו הדפוס הכי ברור ביקום, ד.נ.א, פאטרן של התמכרות.
ואז, זה פוגע במשהו מאוד יקר לי ואני בדרך ללא מוצא. הפעם זה החריב אפשרות ליצירה. התקף חרדה. לא מצליחה להרדם, העיניים שורפות. היפר של יומיים. שוכבת על הספה בגינה, מחכה לשלווה שתבוא לשטוף אותי. לא יכולה להרגע, לא יכולה לשחרר, חייבת לרוץ קדימה.
חייבת חייבת. סאבית של הריצה. איפה המשוכה הבאה?!~
לפני 16 שנים. 24 באפריל 2008 בשעה 16:59
