הוא דלוק כל הזמן, מסתובב מכשכש בזנב, דלוק כמו נורות כריסמס על עץ ליד החלון שניתן לראות את אורן עד קצה הרחוב. מהבהב כמו שלט מעל מסעדת דרכים עייפה בחור נידח שרואים אותו מקילומטרים, את הניאון הזה לא ניתן לפספס. כמו אישה מצוחצחת עם שמלה וסינר בפרסומת משנות ה50, מחזיקה מוצר שאי אפשר בלעדיו בחיוך בוהק, מוכר לי בשר, בשר, מוכר לי תשוקה רעבה, זוהרת, מאירה את כל המרחב.
הוא דלוק והזין הגדול שלו הולך לפניו ומתחכך בי בכל פינה שבה אנחנו נפגשים ברחבי הבית והמיטה.
נחתתי מחופשה בחו"ל והמבט הראשון שקיבלתי היה המבט הדלוק הזה. מבט השנניגאנז, הרעב, זה שמחפש ריגושים. הוא רוצה אותי, אותנו, את כל העולם כולו. הוא רוצה הכל, עכשיו, כאן וללא הפסקה עד חדלון. הוא רוצה למות בתוך חנות נעליים, אחרי שצחצח את כולן בלשונו, ינק ורחץ את כל כפות הרגליים. הוא בולען פעור ורחב להכיל מקדימה, מאחורה, בכל נקב או קימור, בכל הברה וצליל, בכל מגע או נשימה, בכל סטיה אפשרית.
אין זכר לבחור המצונף, הסוטה בסתר, המפנים פנימה לחדרי חדרים את כל המַאֲוָויִּים הסודיים שלו. זה שקרא לי אי אז לפני כמעט 20 שנה 'מוחצנת מינית'.
יש פה רק גבר מטונף ורעב, חסר עכבות, שמחפש עניינים עם רובה טעון.
אני לא יודעת להגיד מתי הוא התחלף ונהיה האיש החדש הזה, אבל אני אוהבת אותו ככה אפילו יותר. הרבה יותר.
*
עכשיו חסר רק זמן.
*
שאלתי את דאלי-2 מה דעתו על מה שאני מהרהרת פה, וזה מה שהיה לו לומר
