הוא שוכב עירום לידי. רק הכתף הסקסית שלו מבצבצת מהשמיכה, והפנים שאני כל כך אוהבת. לרגעים נדמה לי שהוא ישן, אבל אחת לכמה זמן אני שומעת נשימה קצרה של חוסר שקט.
אי אפשר לעשן במרתף, אבל כל מה שבא לי עכשיו זה סיגריה. של אחרי. עם הקונדום שזרוק ליד, אפשר לטעות ולחשוב שזו סיגריה של אחרי סקס.
לא. לא סקס. זו סיגריה של אחרי מתח, בכי, מועקה, סיגריה של אחרי ריב גדול שבו אמרתי לו בפעם הראשונה שהוא לא בריא לי. ושאני חושבת שאולי כדאי שנפרד.
בנון שלנטיות אמרתי את זה. וזה הבהיל אותי. כאילו עלה קול פנימי שמציל אותי מעצמי, והרדיו שבתוך הראש שלי פתאום הפסיק לזמר באוזניי ולומר לי כמה אני מטורפת עליו. מין אלימות פנימית שפרצה מתוכי וסילקה אותו ממני, משיבה אותי בכוח לעצמי. ואז ביקשתי שילך מכאן. גם זה לא קרה מעולם. רציתי שיעוף. רציתי להיות לבד ולהפסיק להתבייש בדמעות שרוצות לפרוץ. קוליות, זה כאן.
הוא העליב אותי. ואני לא מהמחפשים להעלב.
הוא קבע לי מה המשימות שעליי לעשות. פתאום משום מקום נהיה הבוס שלי בפרויקט משותף.
הוא החליט על דעת עצמו לצאת למסיבה בלעדיי. ואני כבר תכננתי מאתמול מה אני הולכת ללבוש.
ואם זה לא מספיק, אז הוא היה קר אליי. ורחוק. אבל היה קול כאילו הכל בסדר.
ואני כל כך אוהבת אותו. והשתתקתי.
אני.
השתתקתי.
והבלגתי.
בלי להתכוון, נתתי לו לפקוד עליי.
ואם כל זה לא מספיק, חשבתי לשחק אותה קולית. להראות שהכל בסדר ולבכות בשניה שהוא יצא מהדלת.
מה?
מה?!
אני דומית. אני פרינסס. אני לביאה שילדה בלידה טבעית. אני יותר מראויה, אני איכותית, אני לחלוטין הורגת את עצמי כדי לזכות בהכרה ואני לא מבינה איך פתאום שכחתי את זה. שכחתי. ויתרתי. וכל הגוף שלי רעד בזעם כבוש, מודיע לי שהוא לא יתן לי לעשות את זה. והתפרצתי. ואמרתי לו בפעם הראשונה שהוא לא בריא לי. ושאני חושבת שאולי כדאי שנפרד. והרדיו שבתוך הראש שלי פתאום הפסיק לזמר באוזניי ולומר לי כמה אני מטורפת עליו. ואז הוא אמר לי את מילת הבטחון שלנו לרגעי משבר של אהבה. והיא הייתה אוויר. בועה שהתפוצצה כשיצאה לו מהפה ואני רק חיפשתי דם. הבנתי שאם הוא לא יוצא מכאן בקרוב, אני ארסס אותו ככה שהוא לא ידבר איתי לעולם.
והוא הלך. והתרסקתי. המשכתי לשבת לבד במרתף, ורציתי לצרוח ששורף לי בלב. ובכיתי.
ויותר מכל התביישתי בעצמי. שאני לא קולית, שזה אולי המאפיין הכי מובהק שלי. שאני לא מסיימת את הסיטואציה בצורה שמעצימה את שנינו ורותמת אותו באלגנטיות למה *שאני רוצה*.
כעסתי על עצמי שאני סופרת אותו כל כך.
שאני מתנהגת בהיסטריה.
ואחרי שעתיים הוא התקשר. והגנתי על נשמתי עם סכינים. כולי קוצים. פתאום שמעתי אותו לא רק דרך הטלפון, אלא מעבר לדלת. בבת אחת עבר בי רוך. למרות שאמרתי לו שלא יבוא, כל כך שמחתי שהוא בא.
והמשכנו לדבר עוד קצת בטלפון כשרק דלת מפרידה ביננו. בסוף פתחתי לו. הגוף שלי התקשה קצת, אבל גם רצה אותו.
נשכבנו על השטיח ודיברנו סוויט לאבינג. התנשקנו, התפשטנו, שכבנו.
אני יודעת שאני אהבת חייו עד כה.
זה לא עושה לי את החיים קלים יותר ואולי להפך.
אבל העובדה שאני נשואה ושהוא עוד רגע וחצי בטח ימצא את אהבת חייו לחתונה וילדים - הופכת את הכל לכל כך קצר. וכל כך דרמטי.
אני מטורפת עליו. הוא יודע שאני מטורפת עליו.
תודה לליידי לילית שגרמה לי להזכר בפיסת האדמה השקטה הזו. פעם ראשונה שאני שמחה שהכלוב הפך למקום כל כך שומם.
עע
