לפני 16 שנים. 25 בפברואר 2008 בשעה 20:01
דווקא האנשים הכי קרובים,
הכי חלק ממני,
מאכזבים אותי כל כך.
וזה כואב.
זה כואב במיוחד כשזה בא מהם.
פעם, לפני שנים ספורות, כשהייתי הכי בתחתית,
מצאתי את הכוח להגיע לעין הסערה
ולבעוט את עצמי מחוץ לה.
בוחרת להצטנף לתנוחה עוברית
ולשקוע בחזרה היטב ועמוק.
שם, לפחות, לא מצפים מאף אחד לשום דבר.
אין בי יותר כוח לבעוט
