לפני 12 שנים. 16 באוגוסט 2012 בשעה 0:40
מסתבר שנדרשים בסה"כ "51 גוונים של אפור", בעברית
כדי להביא את ה BDSM לשעת צפיית השיא
ולהפוך את הפרקטיקה מסטיה למרכז הקונצנזוס.
פוסעת בעקבות האהבה
לפני 12 שנים. 16 באוגוסט 2012 בשעה 0:40
מסתבר שנדרשים בסה"כ "51 גוונים של אפור", בעברית
כדי להביא את ה BDSM לשעת צפיית השיא
ולהפוך את הפרקטיקה מסטיה למרכז הקונצנזוס.
לפני 12 שנים. 14 באוגוסט 2012 בשעה 23:19
היום, 35 שנים לחווית חדר ניתוח הראשונה שלי. אבל לא בעניין זה אני אצלו.
אל תקחו מאליו את העובדה שאתם בריאים ושלמים...זה עשוי להתהפך כהרף עין.
"את מקבלת טיפול רע" הוא אומר לי, הרופא שלי החתיך המשגע
(אחד מהדברים המשובחים שסאגת בתי החולים הביאה לי. חבר אמיתי),
אחרי שאני מתמוססת לו בידיים, מבקשת שיציל אותי.
זה לא קורה הרבה. לרוב הביקורים אצלו מתחילים ומסתיימים בחיבוק ובאמצע, צחוקים.
"אז כשאתם תהיו בני שמונים" עניתי לו "ונורא תסבלו...אני כבר אהייה רגילה"
לפני 12 שנים. 7 באוגוסט 2012 בשעה 23:40
אני לא נוהגת להעלות קישורים שונים. אבל הכתבה הזו כל כך מצחיקה והטוקבקים עוד יותר. תהנו:
http://www.nrg.co.il/online/26/ART2/393/195.html?hp=26&cat=261&loc=13
לפני 12 שנים. 2 באוגוסט 2012 בשעה 23:30
דווקא טו' באב מאד מתאים לכלוב.
לו רק היו מחליפים את הצבע של השמלות...
לפני 12 שנים. 25 ביולי 2012 בשעה 0:24
כן, כן...אתה
אני יודעת שאתה יודע שזה כאן
יודעת שאתה קורא בסתר.
זוכר את "לא חשוב מה...לתמיד"
אז זהו. שלא.
רק שתדע.
ואת...אני יודעת שאמרת לי.
צדקת. רק שאז, היה בלתי אפשרי להבין, להודות.
לפני 12 שנים. 23 ביולי 2012 בשעה 17:19
שנה חלפה, שנה עברה.
אני כפי ארימה.
טוב, נו, את כפי הרמתי גם בשנה שעברה.
בזו אני מרימה גם את רגלי,
וזה לא רע. דווקא נוח לעשות את זה בלי שכואב.
התגעגעתי, בחיי...
לפני 13 שנים. 4 בנובמבר 2011 בשעה 23:48
אחרי התנזרות של 6 חודשים ויומיים, מהסם הפרטי שלי,
זה שעשה אותי מאושרת עד הקצה, אבל גם אומללה,
ומושפלת וכואבת ושונאת. בעיקר את עצמי.
נראה לי שאני כמעט נקיה לחלוטין.
זה כנאה לא יהייה לעולם לחלוטין.
תמיד תהייה הנקודה הזו, שתכאב.
אבל אם מה שישאר מהבור האפל שנפער בו,
תהייה נקודה שתכאב מדי פעם,
אז, אני כנראה אהייה רגועה יותר.
אולי אפשר אפילו להגיד,
את המילה שאין להעלות על השפתיים:
מאושרת (במסגרת מגבלות המוצא והסביבה)
עכשיו, רק נותר לי להחזיק לעצמי אצבעות,
לא להכנע לדחף שמגיע מדי פעם, לשוב לשם.
ולמצוא בחזרה את עצמי שאיבדתי לפני 10 שנים ואחכ לפני 7 ולפני 3.
עשה שלא אובד.
לפני 13 שנים. 10 ביולי 2011 בשעה 0:30
שבועיים עתירי עבודה.
סגירות קטנות וגדולות, של התחייבויות ושל כאלה שנועדו לשחרר אותי מאנשים שאני לא ממש רוצה בסביבה.
שבועיים של נסיון להכנס לניתוח במצפון נקי...אם אני אתפגר, אני יכולה לעשות את זה במצפון שקט. בלי חובות.
אז הרוב הצליח. ומה שלא, הוא דווקא לאחת האנשים שאני הכי אוהבת בחיי.
מצד שני, היא מחזיקה בקו ישר לברוך. השם. אז אולי אני לא אתפגר מהר ככ.
היום קבלתי מייל מ H שלי.
הוא מצליח להפתיע אותי כל פעם מחדש.
כל מה שרציתי שיגידו לי. הוא אמר. ואני יכולתי לשמוע את המילים הכתובות.
מוזר כמה יש, יש באין.
שלושה חודשים. כאלה שאני אהייה צמודה למיטה ואלי יהייה צמוד מישהו תורן.
שלושה חודשים, שכנראה אפילו להציץ כאן תהייה בעיה
(לא בגלל בושה. אני לא עושה דברים שאני מתביישת בהם.
אבל הבלוג הזה, הוא המקום שבו אני יכולה להגיד מה שאני לא רוצה שאנשים ישמעו.)
אז יש בלוג חדש ומסודר ובמקום גלוי (כולל אזהרה לאבאמא, אחים, רופאים וכל שאר ירקות, שהם רשאים לקרוא, אבל לא להתערב)
ושם אני אספר, אתאר ואקטר את הניתוח הזה.
אני כבר מתגעגעת.
עוד 9 שעות
מ ת ח י ל י ם
לפני 13 שנים. 3 ביולי 2011 בשעה 7:55
7 ימים
168 שעות
זה מה שנשאר עד שאני אפקיר את עצמי בחדר הירוק והקר.
או שלא.
נכון לעכשיו, יש דרכים שנראות יותר נוחות.
מרגישות יותר קלות.
ופאק אוף כל מי שהוא לא אני.