פוסעת בעקבות האהבה

יש לי את כל האמצעים וזה כל כך אפשרי.

והכל כל כך כואב.

כל ההחלטות שקבלו בשבלי בחיי. כל ההחלטות שאני קבלתי.

ותכף, עוןד שבוע, אם אני לא אעשה צעד, אז אני שוב אכנס למסע התלאות הזה.

ואני כבר כל כך עייפה וכואבת.

ואין לי כוח או רצון להתמודד עם הכל. גם אם הכל ילך כסדרו.

גם אם תוך 3 חודשים אני שוב אהייה עצמאית.

אבל המציאות לא תשתנה.שומדבר לא ישתנה.

ואני כל כך עייםה.

וזה כל כך קל לגמור הכל. בשקט.

בלי ללכלך את הסביבה.

בלי לעשות מהומות. פשוט להפסיק. ודי.

חוויתח בחיים שלי בדידות. בדידיות כי ככה אני אוהבת ויודעת.

בדידות בנסיון להמנע מביקורת על מהעשים שגויים אך בלצי נמנעים.

אבל בשבוע האחרון, אני חווה בדידות אחרת. בדידות שמורכבת מאנשים שיודעים כל אחד ברמת התפיסה שלו, מה עומד להתרחש.

בדידות של אנשים שאפשר לראות עליהם שלהם לא מבינים את גודל הצורך ולכן, לא מוכנים. מסרבים

ושברור שלא יהיו ערוכים לקדם את השעה.

ואני, בצד שלי, עובדת כמו השפן של אנג''זר, שחברו אותו גם לחלשמל. להראות להם מה צריך להיות.

להראות להם איך עושים.

ובסופו של יום, בסופו של תהליך, הדבר האמיתי שאני מאחלת לכולנו, זה, שאני לא אתעורר משם.

שלא אצטרף להעזר בהם. שלא אעמוד מול התסכול הזה.

לשחרר אותם לדרכם. בלעדי.

הלוואי

מנקה את השולחן.

מסיימת את כל המחוייבויות.

תכף הכל יהייה מסודר .

ואז אני אוכל להרשות לעצמי להתפגר בלי יסורי מצפון.

מצד שני, אם הם לא יצליחו להרוג אותי שם, על שולחן הקצבים,

אני אחזור לסוג של ספר חדש.

לפחות כמה דפים חדשים.

עוד עשרה ימים...

אתמול סידרתי את המרפסת.

אני כמו מישהו לפני צום, שאוכל המון, כדי לא להיות רעב.

כמו מישהו שקיבל סכום כסף והוא קונה כל עוד נפשו בו, לא מוגל להשאר עם מעט כסף בכיס.

כרתתי עצים, הזזתי מיכלי ענק, קרצפתי רצפות עד שנפרדה מהן שכבת האבנית שדבקה אליהן.

חשבתי שאני מכינה את הקרקע לזה שאני לא באמת אצא מהניתוח הזה.

זו לא חרדה מניתוח.

לא לחץ או פחד.

זו תחושה קשה וכבדה ועמומה.

משהו לא נכון.

משהו לא פועל טוב.

משהוא לא טוב מתרגש עלי

עוד היום בבוקר, יכולתי לגחך. לצחוק על הזה שהלכו לגלף לי רגל מעץ.

אבל בצהריים, כששכבתי על המיטה המתכווננת בבנק הדם, הצינור משתלשל לי מהיד

יונק את הדם שלי, לתוך שקית שתתלה מעלי בעוד כשלושה שבועות,

אז זה נהייה מוחשי. אני הולכת לניתוח.

וכמו כל דבר בחיים ובצבא, גם זה מתחלק לשלושה:

אני יודעת מה המצב כרגע - כואב לי בלי הפסקה. אני מוגבלת ואני חייה על סמים קשים במרשם.

אני יודעת מה יהייה בניתוח - יפתחו, ינסרו, יתקינו תותב, יסגרו. אחכ יכאב והכי נורא שאני אהייה תלויה בסביבה שלי למשך 8 שבועות. בהכל.

ואני שונאת את זה. אני שונאת להיות תלויה. אני לא באמת יודעת לבטוח באנשים. כן, גם לא בהורים שלי. הם אלה שהיו איתי כשהכל התחיל,

כשהייתי בת 10. הם אלה שקבלו את ההחלטות. הם אלה שיכלו לקבל החלטות אחרות (שלא בטוח בכלל שהיו טובות מאלה שהם קבלו),

ואני לא סומכת על בני הבית שלי. החוקי שחי בעולם משלו ובני הנוער שהכי חשוב להם לחרב אחד לשני את החיים.

באלה אני אהייה תלויה לכל דבר ועניין בשבועות הבאים. לכל דבר כולל אלה היומיומיים ביותר. האינטימיים ביותר. לתפקודים הבסיסיים.

משך 8 שבועות לא אוכל לקום וללכת. לקחת את הרכב ולנסוע.

ואחכ...אחכ אף אחד לא יכול להבטיח שום דבר. הכל סטטיסטיקה.

אז אני מתחילה היום מסע עם סביבה שאני לא סומכת עליה. עם רופא שכבר שהיה שם כשהרסו לי את הרגל ובעיקר איתה.

עם אי הוודאות והתלות, שאיתן הכי קשה לי להתמודד.

היא מאד מעניינת.הדינאמיקה המשפחתית שלי.

שמתחילה בשכנוע, עוברת לדרישה

ומסיימת במסכת " את לא בסדר וכמה את הורסת למשפחה שלך את החיים"


סליחה.

זו לא היתה בחירה שלי, החיים האלה.

אף אחד לא שאל אותי אם אני מוכנה לעבוד 20 ניתוחים עד גיל 13

ועוד קרוב למספר הזה, עד עכשיו.

ההבדל הוא שעכשיו אני יכולה לבחור להפסיק את הסחרחרת הזו.

לשים קץ לכל.

בקצה של היום, הוא צץ לי במסנג'ר.

בחור צעיר. הכרנו כאן.

נפגשנו. לא היה כלום.

אבל היו מילים.

המון מילים.

והמילים שהיו, נצרבו לי בנפש.

ועוד היום. המון שלנים אחרי,

כשהוא כתב לי "ג'ול"

הייתה שם ההבטחה מפעם. "אני אשמור עליך" והשלווה והרוגע.


סתם אדם שעבר כאן ועבר בחיים שלי לשניה.



H

לא רוצה! לא מוכנה לעבור את הניתוח הזה.

וזה לא כי אני פחדנית. כבר עברתי מספיק ניתוחים בחיי.

לאםוחדת מכאב. גם גם לא מהמשמעות של ניתוח עצמי.

פרט למשמעות אחת שאומרת שבמשל שלושה חודשים אני אהייה תלויה באחרים, לכל תפקוד.

לקום מהמיטה, להתלבש, ללכת לשרותים,להתקלח...הכל, הכל תלוי באחרים.

ואני לא מוכנה להיות שם.

לא רוצה עזרה מבני הבית שלי (שמן הסתם לא תגיע...אני כבריכולה לראות את עצמי תקועה במיטה,

צריכה לקום לשרותים,

ולאף אחד לא נוח באותו הרגע לבוא...(

לא עוברת את הניתוח הזה. מעדיפה למות

זה מרגיש כאילו עקרו לי איבר מהגוף.

אחד כזה שאפשר להסתדר בלעדיו,

אבל התהליך כואב מאד

והצפי לחיים מלאי יסורים

חזרתי שטיפת דמעות מהמשרד.

הפינה שלי, שנבנתה בדמותי, להתאים בדיוק לצרכי.

שבעה מטר מרובע. משרדון אבל שלי. מעוצב. מקושר. הוא צעק :"אני"

והוא היה מקום המפלט והעבודה וההרגעות ואפילו קצת גאווה הייתה שם.

ואני שם, אורזת והדמעות בורחות מהעיניים.

מתחושת הכישלון שלי, מהתסכול והכעס העל ה"חברים" שניסו, ככה בקטנה, לעשוק אותי.

וכשנחשפו התחילו להתפתל כמו צלופחים מחוץ למים.

והתקלה הגדולה ביותר שזה יוצר. מה שמפחיד אותי יותר מכל, זו העובדה,

שבאין משרד לקום וללכת לשם לעבוד, ללמוד, לראות אנשים.

ברירת המחדל היא להשאר בבית במיטה בחלוק. עטופה ברחמים עצמיים ודיכאון.