פוסעת בעקבות האהבה

חזרתי שטיפת דמעות מהמשרד.

הפינה שלי, שנבנתה בדמותי, להתאים בדיוק לצרכי.

שבעה מטר מרובע. משרדון אבל שלי. מעוצב. מקושר. הוא צעק :"אני"

והוא היה מקום המפלט והעבודה וההרגעות ואפילו קצת גאווה הייתה שם.

ואני שם, אורזת והדמעות בורחות מהעיניים.

מתחושת הכישלון שלי, מהתסכול והכעס העל ה"חברים" שניסו, ככה בקטנה, לעשוק אותי.

וכשנחשפו התחילו להתפתל כמו צלופחים מחוץ למים.

והתקלה הגדולה ביותר שזה יוצר. מה שמפחיד אותי יותר מכל, זו העובדה,

שבאין משרד לקום וללכת לשם לעבוד, ללמוד, לראות אנשים.

ברירת המחדל היא להשאר בבית במיטה בחלוק. עטופה ברחמים עצמיים ודיכאון.