פוסעת בעקבות האהבה

הגיע השלב הבא.

זה השלב שבו אני אוספת את הקליפה שלי, מחזירה את החלקים למקוומם הטבעי.

מייחסת את העיניים האדומות והאף הנוזל תדיר לדלקת הריאות המחורבנת שנחתה עלי באמת,

אבל אשמה רק בשיעול ובאובדן יכולת הדיבור.

לשלב הזה, קל להגיע. במיוחד כשיש סביבה הדורשת ממני תיפקוד. זה השלב שתמיד מגיע.

עכשיו, צריך לאסוף את הדייסה שנהייתה לי מהשכל, עמוד השידרה והלב

ולהחליט אם להביא אותם ל"נלו" שיוסיף הרבה שום וישים על האש,

או להחזיר אותם למצב הצבירה הנורמאלי והחזור לחיים מתפקדים.

בעצם, לה חליט, זה קל. ברור שלחזור למצב מתפקד. לא לתת לאף אחד ,

בוודאי למי שלא שווה את זה, לגרום לי להתפרק.

הביצוע, ובכן הביצוע הוא קשה יותר, טריקי.

החיים שלנו משיקים זה לזה בכל כך הרבה נקודות,

שדוקרות כל פעם מחדש והופססס...מושכות לכיוון הדייסה ונלו.

אבל אני משתדלת. אוספת את עצמי, לתוך הקליפה החיצונית ומנסה לארגן את הבפנים.

שיחזור לפעילות תקינה ובעיקר לוודא שהנפילה לא תקרה שוב.

אשרי המאמין