פוסעת בעקבות האהבה

אתמול סידרתי את המרפסת.

אני כמו מישהו לפני צום, שאוכל המון, כדי לא להיות רעב.

כמו מישהו שקיבל סכום כסף והוא קונה כל עוד נפשו בו, לא מוגל להשאר עם מעט כסף בכיס.

כרתתי עצים, הזזתי מיכלי ענק, קרצפתי רצפות עד שנפרדה מהן שכבת האבנית שדבקה אליהן.

חשבתי שאני מכינה את הקרקע לזה שאני לא באמת אצא מהניתוח הזה.

זו לא חרדה מניתוח.

לא לחץ או פחד.

זו תחושה קשה וכבדה ועמומה.

משהו לא נכון.

משהו לא פועל טוב.

משהוא לא טוב מתרגש עלי