פוסעת בעקבות האהבה

עוד היום בבוקר, יכולתי לגחך. לצחוק על הזה שהלכו לגלף לי רגל מעץ.

אבל בצהריים, כששכבתי על המיטה המתכווננת בבנק הדם, הצינור משתלשל לי מהיד

יונק את הדם שלי, לתוך שקית שתתלה מעלי בעוד כשלושה שבועות,

אז זה נהייה מוחשי. אני הולכת לניתוח.

וכמו כל דבר בחיים ובצבא, גם זה מתחלק לשלושה:

אני יודעת מה המצב כרגע - כואב לי בלי הפסקה. אני מוגבלת ואני חייה על סמים קשים במרשם.

אני יודעת מה יהייה בניתוח - יפתחו, ינסרו, יתקינו תותב, יסגרו. אחכ יכאב והכי נורא שאני אהייה תלויה בסביבה שלי למשך 8 שבועות. בהכל.

ואני שונאת את זה. אני שונאת להיות תלויה. אני לא באמת יודעת לבטוח באנשים. כן, גם לא בהורים שלי. הם אלה שהיו איתי כשהכל התחיל,

כשהייתי בת 10. הם אלה שקבלו את ההחלטות. הם אלה שיכלו לקבל החלטות אחרות (שלא בטוח בכלל שהיו טובות מאלה שהם קבלו),

ואני לא סומכת על בני הבית שלי. החוקי שחי בעולם משלו ובני הנוער שהכי חשוב להם לחרב אחד לשני את החיים.

באלה אני אהייה תלויה לכל דבר ועניין בשבועות הבאים. לכל דבר כולל אלה היומיומיים ביותר. האינטימיים ביותר. לתפקודים הבסיסיים.

משך 8 שבועות לא אוכל לקום וללכת. לקחת את הרכב ולנסוע.

ואחכ...אחכ אף אחד לא יכול להבטיח שום דבר. הכל סטטיסטיקה.

אז אני מתחילה היום מסע עם סביבה שאני לא סומכת עליה. עם רופא שכבר שהיה שם כשהרסו לי את הרגל ובעיקר איתה.

עם אי הוודאות והתלות, שאיתן הכי קשה לי להתמודד.