פוסעת בעקבות האהבה

הגיע השלב הבא.

זה השלב שבו אני אוספת את הקליפה שלי, מחזירה את החלקים למקוומם הטבעי.

מייחסת את העיניים האדומות והאף הנוזל תדיר לדלקת הריאות המחורבנת שנחתה עלי באמת,

אבל אשמה רק בשיעול ובאובדן יכולת הדיבור.

לשלב הזה, קל להגיע. במיוחד כשיש סביבה הדורשת ממני תיפקוד. זה השלב שתמיד מגיע.

עכשיו, צריך לאסוף את הדייסה שנהייתה לי מהשכל, עמוד השידרה והלב

ולהחליט אם להביא אותם ל"נלו" שיוסיף הרבה שום וישים על האש,

או להחזיר אותם למצב הצבירה הנורמאלי והחזור לחיים מתפקדים.

בעצם, לה חליט, זה קל. ברור שלחזור למצב מתפקד. לא לתת לאף אחד ,

בוודאי למי שלא שווה את זה, לגרום לי להתפרק.

הביצוע, ובכן הביצוע הוא קשה יותר, טריקי.

החיים שלנו משיקים זה לזה בכל כך הרבה נקודות,

שדוקרות כל פעם מחדש והופססס...מושכות לכיוון הדייסה ונלו.

אבל אני משתדלת. אוספת את עצמי, לתוך הקליפה החיצונית ומנסה לארגן את הבפנים.

שיחזור לפעילות תקינה ובעיקר לוודא שהנפילה לא תקרה שוב.

אשרי המאמין

מתאוששת לאט לאט.

אלוהימה שבשמיים או סתם קבוצת חיידקים שעצרה עלי,

סידרה לי דלקת ריאות חריפה. ככה אמר הרופא המפחיד שהגיע בלילה,

כשהחוקי גילה שאני נושמת רק לסרוגין.

מצד אחד, דלקת ריאות זה כואב נורא.

מצד שני, יש לגיטימציה מוחלטת לשכב במיטה עם כרית על הראש,


ומתחת לכרית, שסופגת הכל, אפשר לבכות ולצעוק ולהיות עצובה וכואבת,

בלי לתת הסברים מיותרים.

על הדלת תלוי שלט שהגיע מנאס"א: I NEED MY SPACE


בתא הדואר שוכבת הודעה עם הצעת החברות הכי מרגשת שקבלתי מאודי.

קבלתי...בטח שקבלתי...בזרועות פתוחות ונפש חפצה.

ילדה קטנה, בת 44, לומדת ללכת, מהתחלה.

עדיין לא יכולה לבטא את זה, בלי שדמעות יתחילו לנזול לי מהעיניים.

הוא היה האיש שהאמנתי שהוא החבר הכי טוב שלי. החבר היחיד.

זה לא שהוא המושלם. הוא בכלל לא. הוא מאוהב בעצמו, לא מסוגל לביקורת עצמית.

אבל אהבתי אותו. אהבתי את הקשר שלנו. את שיחות הטלפון, את העבודה יחד.

הייתי בשבילו תמיד. בכל עת שהיה צריך.

ידעתי מה הוא צריך, עוד לפני שהוא ידע את זה...וסיפקתי.

והוא היה צריך. תשומת לב, הערכה, כסף. הרבה כסף.

והוא שיקר. שקר אחד ענק. וסלחתי.

והוא הבטיח שלעולם לא עוד. שלעולם לא ישקר לי יותר.

והוא ידע לסדר את הדברים כך שאני לא אגלה את השקרים.

והאמנתי. האמנתי לו. סרבתי לראות את הסימנים.

עד שנפל דבר. כמה משפטים טפשיים, שהשיתקו אותי.

ששקפו לי את המציאות, כך שלא יכולתי להכחיש יותר.

ואז התחלתי להתבונן. לבדוק.

הביטחון שלו בזה שאני תמיד אהייה שם, גרם לו להיות זהיר פחות.

וכשראיתי מסמכים, פרוסים מול עיני, הרמאות בהתגלמותה המרושעת ובעיקר הקטנונית,

נשברתי.

עכשיו מלחמה. מקווה שלא גדולה מדי.

אחי, האיש היחידי שמכיר את הסיפור, אומר לא להתייחס לזה כמלחמה.

לראות בזה תרגיל בהשגת מטרות.

ואני עצובה...כל כך עצובה. עליו, שהוא כזה.

ועלי, שאפשרתי לו להכנס לי לחיים, ללב.

שלא דבקתי בהשארת החומות והותרת כולם מחוץ להם.

שבגילי המופלג לא השכלתי לבחור את החברים שלי.

ושאני שוב בודדה. מוקפת בהמון אדם והכי בודדה בעולם.

מעניין מה זה אומר עלי,

אם אני באה לכלוב,

בכל פעם שאני מרגשה צורך בנחמה.

איבדתי שליטה.

הבטחתי לעצמי שלא. שזה לא יקרה הפעם.

אבל זה קרה. והדמעות של הכעס והתיסכול עלו לעיניים.

אז השפלתי מבט וקניתי בכסף את ההימנעות ממאבק.

שוב ברחתי למוצא הקל וזה, פחות מטריד אותי.

התסכול הוא שלא יכולתי לעמוד ולהגיד את דעתי האמיתית

כי הדמעות האלה. והגוש בגרון שאיים להפוך לסערת רגשות,

מולם. בדיוק ברגע שחשבתי שזה כבר לא יכול לקרות לי יותר.

מסתבר, שזו שאמרה לי פעם:

"אני מחרבנת לך על הראש, כי את נותנת לי לחרבן לך על הראש"

הגדירה סוג שלמערכות יחסים שאני בונה.

אולי הפעם זו הפעם האחרונה.

הלוואי

החלטה. קשה.

סגרתי את העסק שרק היה בחיתוליו.

אין לי את האנרגיה הדרושה כדי להמתין שהוא ימריא.

יחד איתו סגרתי, אני מקווה שלתמיד, מערכת יחסים.

אחת כזו שעשתה לי הכי טוב בעולם,

אבל גם הכי רע בעולם.

ובכל מקרה, עשתה לי מה שאני אפשרתי. לא מה שרציתי.

עוד נשארו שאריות להתמודד איתן. של העסק ושל הקשר.

שאריות זה מעצבן. דומה לאי ודאות. דומה לדחיית סיפוקים.

אני גרועה בשניהם.

"כל סיום זו התחלה חדשה", ככה אומר השיר.

אני כבר זקנה להתחלות חדשות.

כמה מתאים לכתוב לעצמי הספד.

מזל שזה רק שיעורי בית.

56 שעות עברו. אולי קצת יותר.

אני שטה לי בתוך החיים שלי,

חצי הוזה והחצי השני שומר עלי מחוברת לקרקע.

אני עוצרת מדי פעם,לחפש את הכאב.

כמו שמחפשים אם המיגרנה עדיין שם.

והוא איננו. הכאב.

או שאני מתבגרת או שאני נהיית ריאלית.

כך או כך,אני עוד צריכה להחליט אם אני אוהבת את השינוי הזה בי

זו החלטה חשובה שקיבלתי היום. וכמו כל פעם שאניצריכה לחשוב בראש נקי,

אני זדחלת לכאן, לפינה שלי, לכתוב את עצמי לדעת.

זו החלטה חשובה שקבלתי היום. אולי אחת החשובות שקבלתי בכלל

ואני עדיין בכלל לא בטוחה שזה יחזיק. שאני אחזיק מעמד ואקיים אותה.

ואם כן. ואם לא. זה כואב.

והכאב הזה...אני בכלל לא יודעת אם הוא יעבור.



מצד שני, הספקתי היום המון. אז אולי זו החלטה טובה באמת

רק אלוהים יודע למה התחלתי לכתוב כאן. בעצם, גם הוא לא יודע.בעצם מי זה אלוהים בכלל.

אבל הגעתי לכאן וכתבתי את עצמי לדעת. זה מילא את החלל. קצת. אולי לא מילא, רק שחרר.

ככ הרבה זמן זו היתה הפינה הפרטית שלי. מפלט. מקום לכתוב את מה שלא העזתי להגיד

ושמרתי על הפינה הזו מכל משמר. פרטית. אינטימית. שלי.

עכשיו מישהו אחר יקרא. מישהו מעולם אחר. לא מהעולם הזה. לא מהעולם שלי.

זה מפחיד להכניס זר לעולם הזה.לפינה שלי.

אולי קל יותר מלהכניס את העולם שלי, לעולם שלי.

עוצמת עיניים חזק. ועוצרת את הנשימה.

אולי הגיע הזמן להפסיק לפחד.



ד"א

כבר מזמן לא אמרתי אתזה לחברים שלי כאן. אתם יודעים מי אתם ואני אוהבת אתכם. המון

כל כך הרבה שנים, זה מרגיש כסיבוב חיים שלם אתה והמגבלות. אתה רוצה אתה צריך סוג של פאסיב אגרסיב שמכניס אותי לפינה שבה אני יכולה ללעשות לך מה שטוב לך. אני שם לא נחשבת. ובתוך זה תמיד תרחף התחושה שהייתי יכולה טוב יותר. ויתכן והייתי. אבל המחיר היה כזה שאני לא מוכנה לשלם. כן, אפילו בהסמרטטות מולך, נותרה טיפה של הגיון. זה שנכבה כאשר מהמהמת לה מנורה קטקטקנה עם סימון "כאן הפתח לאושר. אבך הפתח הזה בהכרח יהייה קטן מדי, דערורוי, לא מתאים ליפשרויו שלי. ואתה תשא אותו בגאו...הנה, הבאתי אותך אל השוקת. תשתי, תשת. ומאחור, השמיעה הטובה שלח קןולטת את ה "טיפשה" שאתה מסנן