לפני 14 שנים. 28 באוקטובר 2010 בשעה 21:00
שום דבר לא קורה.
החיים מתדרדרים אט אט
היש מצטמצם לנקודה בלתי נראית
האין גדל לכדי חור שחור שבולע את כולי.
אני כאן שוב
פוסעת בעקבות האהבה
לפני 14 שנים. 23 בספטמבר 2010 בשעה 14:47
בסוף, אחרי שכל הנסיונות יוצאים לפועל. נכשלים.
בסוף, אניתמיד חוזרת לכאן.
הארץ המובטחת שלא מקיימת.
אולי הפעם
לפני 14 שנים. 7 ביוני 2010 בשעה 8:44
כל העולם חושב שאני נהדרת, מדהימה.
רק אתה חושב שאני זונה
ורק אני יודעת כמה הכל רקוב אצלי מבפנים
וכמה הכל הרוס מבחוץ.
הגיע זמן למכירת חיסול
לפני 14 שנים. 12 באפריל 2010 בשעה 15:58
היא היתה צריכה לבחור.
האמא הזו,ברכבת, היתה צריכה לבחור על מי לוותר.
על הילד החלש יותר, שסיכוייו לשרוד קטנים, אפסיים בלי הגנה,
או בילד החזק יותר, זה שיש סיכוי טוב יותר שישרוד, במיוחד עם עזרה מאמא.
היא היתה צריכה לבחור.
לא יודעת מה היתה ההחלטה שלה.
הפעם הראשונה ששמעתי את הסיפור הזה, הייתי בתחילת ההריון עם הבכור שלי.
אז, כבר הזדעדעתי באופן אישי. פתאום, ההריון, הפך את השואה,
את ההחלטות האלה שהורים היו צריכים לקבל, למציאות.
כשאני מנסה לחשוב, מה אני הייתי עושה.
אני לא חושבת שהייתי מסוגלת להתמודד עם החלטה כזו.
ומאז, מאז אותו יום שואה בשנת 1997,
יושב לי בבטן כאב. הוא קטן בימות השנה,
הוא גדל בתקופה של יום השואה.
אבל תמיד תמיד, מאז,
הכאב הזה הוא כאב מוחשי.
(ובמקרים שמתחילים לערער על זכות הקיום שלנו בארץ,
הוא לוחש לי מבפנים...לא עוד. לא עוד כצאן לטבח.)
לפני 14 שנים. 7 באפריל 2010 בשעה 9:10
אחשלי הקטן. המוכשר שביננו,
הסיבה לכך שההורים שלי מחייכים מדי פעם.
הוא דוקטור.
מהיום אין לומר "אחשלי"
אלא לומר "דר' אחשלי"
כשהוא ישוב מהגולה, צטרך למצוא דרך לעשות לו זובור קטן לכבוד ההשג
לפני 14 שנים. 2 באפריל 2010 בשעה 17:45
לחזור? לא לחזור? לחזור? לא לחזור? לחזור? לא לחזור? לחזור? לא לחזור? לחזור? לא לחזור?
לחזור? לא לחזור? לחזור? לא לחזור? לחזור? לא לחזור? לחזור? לא לחזור? לחזור? לא לחזור?
לחזור? לא לחזור? לחזור? לא לחזור? לחזור? לא לחזור? לחזור? לא לחזור? לחזור? לא לחזור?
לפני 14 שנים. 24 במרץ 2010 בשעה 20:26
מסתבר שזה שמקבלים החלטה נכונה ומבצעים אותה,
לא הופך את המציאות להיות כואבת פחות.
בדס"מ של חיי השגרה.
חג שמח
לפני 14 שנים. 3 בדצמבר 2009 בשעה 21:54
אני כאן, אני כאן.
לא ברחתי.
אני רק נחה
לפני 15 שנים. 10 בנובמבר 2009 בשעה 21:54
1.
Очи черные, очи жгучие,
Очи страстные и прекрасные!
Как люблю я вас! Как боюсь я вас!
Знать, увидел вас я не в добрый час!
2.
Очи черные, жгуче пламенны!
И манят они в страны дальние,
Где царит любовь, где царит покой,
Где страданья нет, где вражде запрет!
3.
Не встречал бы вас, не страдал бы так,
Я прожил бы жизнь улыбаючись.
Вы сгубили меня, очи черные,
Унесли навек мое счастие.
4.
Очи черные, очи жгучие,
Очи страстные и прекрасные.
Вы сгубили меня, очи страстные,
Унесли навек мое счастие…
5.
Очи черные, очи жгучие,
Очи страстные и прекрасные!
Как люблю я вас! Как боюсь я вас!
Знать, увидел вас я не в добрый час!
לפני 15 שנים. 1 בנובמבר 2009 בשעה 11:24
מזמן מזמן לא הייתי במקום כל כך נמוך.
פיסית, רגשית, נפשית.
בפעם האחרונה, זה כמעט נגמר.
אולי הפעם זה יגמר לתמיד.