היא היתה צריכה לבחור.
האמא הזו,ברכבת, היתה צריכה לבחור על מי לוותר.
על הילד החלש יותר, שסיכוייו לשרוד קטנים, אפסיים בלי הגנה,
או בילד החזק יותר, זה שיש סיכוי טוב יותר שישרוד, במיוחד עם עזרה מאמא.
היא היתה צריכה לבחור.
לא יודעת מה היתה ההחלטה שלה.
הפעם הראשונה ששמעתי את הסיפור הזה, הייתי בתחילת ההריון עם הבכור שלי.
אז, כבר הזדעדעתי באופן אישי. פתאום, ההריון, הפך את השואה,
את ההחלטות האלה שהורים היו צריכים לקבל, למציאות.
כשאני מנסה לחשוב, מה אני הייתי עושה.
אני לא חושבת שהייתי מסוגלת להתמודד עם החלטה כזו.
ומאז, מאז אותו יום שואה בשנת 1997,
יושב לי בבטן כאב. הוא קטן בימות השנה,
הוא גדל בתקופה של יום השואה.
אבל תמיד תמיד, מאז,
הכאב הזה הוא כאב מוחשי.
(ובמקרים שמתחילים לערער על זכות הקיום שלנו בארץ,
הוא לוחש לי מבפנים...לא עוד. לא עוד כצאן לטבח.)
לפני 14 שנים. 12 באפריל 2010 בשעה 15:58